התיקים הפליליים נגד יו"ר ש"ס אריה דרעי הובילו לדבר טוב אחד — הציבור הישראלי זכה להכיר את חבר מפלגתו, שר הבריאות והפנים משה ארבל. ארבל הוא פוליטיקאי לא שגרתי שקשה מאוד לתייגו. הוא חבר בכיר בממשלה ימנית קיצונית, אך נאבק זה שנים למען זכויות אדם של יהודים וערבים כאחד; הוא רב קהילה שמעביר בקביעות שיעורי תורה, אך בז באופן גלוי ופומבי למאבקיו הסמליים של חבר הכנסת אבי מעוז; הוא חבר במפלגות חרדיות שמתחזקות מערכות חינוך ללא לימודי ליבה, אך נמצא בשלבי סיום של דוקטורט במשפטים; הוא חבר במפלגה שהפכה סמל למינהל לא תקין, אך נלחם על שקיפות וכבוד לדרג המקצועי; ואולי הניגוד החשוב מכולם: הוא פוליטיקאי בכיר שבניגוד לדחף המוכר לעוד קדנציה ולעוד תפקיד, יש בו רצון תמידי לזנוח את הפוליטיקה.

הניגודים הללו הופכים אותו לעוף מוזר בממשלה ובחברה הישראלית כולה, בניגוד לרוח השלטת בקואליציה: ארבל קורא בגלוי לחתור להגיע להסכמות סביב ההפיכה המשטרית, מותח ביקורת על התבטאויות של בכירי ממשלה אחרים, נכנס לעימות עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בנוגע לעיכוב התקציבים שהובטחו לרשויות המקומיות הערביות, ומעצים את הדרגים המקצועיים במשרדו. יש שרואים בבחירה של דרעי בארבל מהלך טקטי מחוכם, מעין ניסיון להכשיר ולהלבין מעט את הממשלה הבעייתית הזו. אך גם אם יש בתזה הזו אמת, הרי שעצם קיומו של ארבל במרחב הציבורי הישראלי מבורכת, ומדגימה לישראלים שיש פוליטיקאים חרדים מזן אחר. מנגד, האהדה הציבורית לה זוכה ארבל בוודאי מכאיבה לדרעי ולבני משפחתו, וספק אם יו"ר ש"ס יאפשר לו להחזיק בתפקיד למשך זמן רב.

ארבל מחזיק בשני משרדי ענק, ואין זה סביר שאדם אחד ינהל שני משרדים בסדר גודל כזה. אך למרות זאת, הוא זכה להיכנס לרשימת השרים שיש הצלחה קונקרטית הרשומה על שמם. הכוונה היא לפתרון שהציע למה שכונה "משבר הדרכונים", שבגינו ישראלים שביקשו לחדש את דרכונם נדרשו להמתין כשנתיים. ארבל מסביר שגם הצלחה זו התרחשה בשל בחירתו לחזק ולהעצים את הדרג המקצועי. ההצלחה של ארבל בעניין הדרכונים היא תזכורת קטנה לאיך נראית ממשלה שעובדת במקצועיות ובענייניות למען הציבור, אך היא גם מכאיבה כי בסופו של דבר ארבל נמצא בתפקיד שר הפנים במקרה, וגם הוא — לפי דבריו בכנס של ארגון מעוז — שוקל לעזוב.

שלמה טייטלבאום