באמצע אוגוסט, בתוך יומיים, החליטה פעמיים היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה שהיא אינה מייצגת את הממשלה. לא את השרים דוד אמסלם ושלמה קרעי בעתירה לבג"ץ נגד פיטורי יו"ר רשות הדואר, ולא את שר המשפטים יריב לוין בעתירה נגד ביטול עילת הסבירות. לאחר מכן ביקשה למנוע מהממשלה להסמיך את ועדת הבדיקה לעניין הרוגלות לעסוק בתיקי נתניהו. בשלושת המקרים קיבלנו יועצת משפטית לממשלה שהיא יועצת משפטית נגד הממשלה - אבל בעד החוק.

הממשלה של בנימין נתניהו ירשה את בהרב־מיארה מממשלת בנט־לפיד. היא נבחרה לתפקיד בידי שר המשפטים הקודם גדעון סער. להבדיל מהחום שבו אימץ ראש הממשלה דאז מנחם בגין את היועץ אהרן ברק, שירש מקודמו יצחק רבין, כאן היה ברור מהרגע הראשון שהממשלה מתייחסת ליועצת כקוץ בישבנה, כמקל שתקוע בגלגליה. אין בקורות חייה של בהרב־מיארה כל פרט מקצועי או אישיותי שיכול להסביר את היחס הזה. היא צמחה במסדרונות האפורים של הפרקליטות האזרחית וספגה את האתוס השמרני של משפטני השירות הציבורי. העובדה שסער בחר בה מעידה יותר מכל על השתייכותה לאסכולה השמרנית, ולא האקטיביסטית, של המשפט. לכן, העימות עם הממשלה הנוכחית היא הוכחה ניצחת שדווקא הממשלה, ולא בהרב־מיארה, היא זו שמובילה כאן אקטיביזם פרוע למדי.

קוראים לזה "רפורמה" משפטית או הפיכה משטרית. העמדות המשפטיות השמרניות שלה — האוחזות בדנ"א מסורתי של המשפט — מוציאות את הממשלה ושריה מדעתם, כפי שראינו במתקפה הפרועה עליה בישיבת הממשלה בחודש שעבר. זו נועדה לבזותה, להרתיעה ולגרום לה להתפטר. כמובן שהתוצאה שהושגה היא הפוכה. בהרב־מיארה ממשיכה בשלה. ככה זה אצל שמרנים עקביים בעלי עמוד שדרה. עמוד שדרה וגם פן ורולים, כבוד השר אמסלם. אפשר גם וגם.

אוהבים להטיח בבהרב־מיארה שהיא מפעילה "אכיפה בררנית" ומחמירה עם הממשלה הנוכחית לעומת קודמתה, אבל זה בגלל הממשלות ולא בגללה. ממשלת נתניהו הכריזה מלחמה על המסורת המשפטית של ישראל, ולכן רק טבעי שאיתה מוקדי החיכוך יהיה רבים יותר. את ממשלת בנט־לפיד בלמה בהרב־מיארה בעיקר ביוזמות שביקשה להוציא לפועל כממשלת מעבר. למשל, כשמנעה מיאיר לפיד להשתמש בתקציבי פרסום ממשלתיים כדי לפרסם את "הצהרת ירושלים" או מאביגדור ליברמן לאפשר יבוא גבינה או לתמרץ בדרכו חרדים לצאת לעבודה. את הסכם הגז אישרה רק לאחר שהשתכנעה בדחיפות המדינית־ביטחונית לחתימתו. גם לממשלה הנוכחית סיפקה היועצת פתרונות לא פעם בנושאים שקשה היה להחליק בגרון, כמו במקרה של המאחז חומש, כמו בחוק הגיוס, כמו בתקציב המדינה. כמו באטימת בתי מחבלים.

ועם זאת, בהרב־מיארה לא מוכנה לתת יד לשני עמודי התיכון של הממשלה הנוכחית: חוקי ההפיכה המשטרית של לוין־רוטמן, והנרטיב של "אנחנו נבחרנו ולכן מותר לנו הכל", המיוצג בעיקר בידי השר אמסלם. וככל שגובר זרם היוזמות, ההחלטות, הצעות החוק שנועדו להגשים את שני אלה, כך גוברת ההתנגשות עם היועצת המשפטית לממשלה. וההתנגשות הזו יורדת לשורש תפיסת התפקיד. עבור הממשלה היא "יועצת" ותו לא. ירצו את עצותיה, יקבלו, לא ירצו — ישליכו אותן לפח. בעיניה, בהרב־מיארה היא עדיין יועצת משפטית לפי ה"סדר הישן" — הפרשנית המוסמכת והמחייבת בענייני שלטון החוק, תקינות המינהל וזכויות אדם, שלושה נושאים מרכזיים שהיא וממשלת נתניהו לא ממש רואים עין בעין. וככל הנראה, בהרב־מיארה היא לא פרטנר להסדר טיעון מקל מדי עם נתניהו, דבר שמונע כרגע גם את האפשרות הזו.

האיום בפיטוריה של בהרב־מיארה הפך לאחד מגורמי ההתססה הלוהטים במאבק המתרחב שבין ממשלת ישראל לציבור שמשתתף במחאה, סוג של קו אדום שיסמן החרפה משמעותית. כמו שדבר בעברה של היועצת המשפטית לא הכשיר אותה להיות "מקל בגלגלים", כך לא טבעית עבורה המשימה שההיסטוריה ייעדה לה — להפוך, יחד עם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, לאחד מסמלי המאבק והתקווה לשמר את ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית, במתכונת השפויה שקדמה לחשכת ההפיכה.

משה גורלי