זו היתה אמורה להיות שנה מצוינת ליו"ר ועדת הכספים, חבר הכנסת משה גפני. אחרי מעט יותר משנה שבה כיהנה ממשלת בנט־לפיד, ובמהלכה נותק גפני מהתפקיד שכל כך אהוב עליו, הוא קיבל אותו בחזרה. החרדים קיבלו בקדנציה הזו תוספות תקציב מופלגות לתלמידי הישיבות ולבתי הספר שאינם מלמדים לימודי ליבה בהיקף של מיליארדים, שבעבר הם לא העזו בכלל לבקש. העברת התקציב בכנסת, באמצעות הוועדה שגפני עומד בראשה, היא כמעט הדבר היחיד שהקואליציה הזו עשתה כהלכה. התחלופה הגבוהה של גדולי התורה שעומדים בראש דגל התורה גם הפכה את גפני לאי של יציבות, ותק ובכירות במפלגה, והוא נהנה ממעמד־על יחסית לפוליטיקאי ביהדות התורה.

ובכל זאת, השנה הזאת היתה מבחינתו כישלון חרוץ, משום שגפני הוא מהאחראים הישירים לקשר שנוצר בציבור הליברלי בין ההפיכה המשטרית לציבור החרדי. גפני היה זה שהוביל את הדרישה לפסקת התגברות והדגיש שוב ושוב שהפוליטיקאים החרדים לא יוותרו עליה, כל זאת כדי להבטיח שחוק ההשתמטות משירות בצה"ל (או חוק הגיוס בשמו המכובס) לא ייפסל. ברקע עומדת גם הכוונה להשתמש בפסקת ההתגברות להעברת חוק שיאפשר לבעל עסק לסרב לתת שירות מסיבות שנוגעות לדת, למשל ללהט"בים, או לאפשר הפרדה באוטובוסים.

נושא דחיית השירות של בחורי הישיבות כמעט ירד מהפרק בעשור האחרון, והתחלף בציפייה של חילונים רבים שהחרדים ייצאו לעבוד וישלמו מסים. הרוח הגבית שנתנו הפוליטיקאים החרדים — וגפני בפרט — להפיכה המשטרית החזירה את המאבק למען שוויון בנטל לימי השיא שלו. במקום הפורום הוותיק לשוויון בנטל הוקם ארגון אמהות בחזית. הצעת חוק ההשתמטות והמצב שבו קואליציה שבה כל כך הרבה אנשים שלא שירתו בצה"ל רוצה להחריב לנושאים בנטל את הדמוקרטיה, הפכו לנושא מרכזי של המחאה. כתוצאה מכך, לקואליציה לא ברור בשלב זה לא רק איך תעביר את פסקת ההתגברות, אלא איך תוכל להעביר את חוק הגיוס.

שחר אילן