ב־23 בינואר, כשפרופ' משה חזן הודיע על התפטרותו מהוועדה המוניטרית של בנק ישראל, הוא היה אלמוני למדי. ההתפטרות הפומבית והמתוקשרת הכתה כלים, אף שמטרתה לא היתה להעביר מסר אלא לאפשר לחזן להיות שוב אזרח פרטי ולקחת חלק פעיל במחאה נגד ההפיכה המשטרית. חזן התפטר כמה שבועות לאחר ההכרזה על קידום ההפיכה והמכתב שבו הזהירו נגידי בנק ישראל לשעבר יעקב פרנקל וקרנית פלוג מפני הנזק שתגרום לכלכלת ישראל, ולפני מכתב הכלכלנים ומסיבת העיתונאים שקיימו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' ב־25 בינואר. אף שבמבט לאחור התפטרותו נראית זניחה ברצף אירועי המחאה, היא היתה הרגע שבו רבים מהעוסקים בכלכלת ישראל הבינו כי המדינה נמצאת ב"אירוע מאקרו־כלכלי רציני". שתי התפטרויות בולטות נוספות בשירות הציבורי — זו של מנכ"ל משרד החינוך אסף צלאל וזו של יו"ר הרשות לבטיחות בדרכים (הרלב"ד) אבי נאור — נבעו גם הן מתוכניות הממשלה בעניין ההפיכה, אך גם מהתחושה של השניים כי אין ביכולתם להמשיך לבצע את תפקידם תחת הממשלה הנוכחית.

לאמיתו של דבר, מספר המתפטרים הקולניים מהשירות הציבורי בישראל נותר זעום למדי. אין סיבה להצטער על כך, שכן מבחינת הממשלה הנוכחית אין כל רע בהתפטרות של פקיד מקצועי — להפך, ניתן להחליפו באיש אמון. עם זאת, כדאי לקחת בחשבון את המתפטרים השקטים — אלו שהחליטו לעזוב את תפקידם בלי רעש וצלצולים, למצוא עבודה אחרת ולא להתאמץ כדי לקבל קידום. ואולי המתפטרים המטרידים ביותר הם אלו שכלל לא מגיעים כיום לשירות המדינה, וכבר עם סיום לימודיהם מחליטים לדלג על הפרק הציבורי בחייהם.

שלמה טייטלבאום