החשב הכללי באוצר הוא שומר הסף האולטימטיבי: כל שקל שמוציאה הממשלה עובר דרכו, כל מכרז ופטור ממכרז מקבלים את אישורו, הוא גם מנהל החוב הממשלתי ומשקף לסוכנויות הדירוג את מצבה הפיננסי ארוך הטווח של ישראל. זהו תפקיד עם כוח רב ואחריות עצומה בימי שגרה, ובוודאי בימים של זעזועים חברתיים ומשטריים כמו אלו שישראל מצויה בהם. החשב הכללי, יהלי רוטנברג, איננו איש חלש או הססן, אך בנוגע להפיכה המשטרית הוא מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה — גם לא להתבטא בחריפות על ההשלכות הכלכליות האפשריות של שינויים משטריים מהירים, גם לא לתמוך בהפיכה באופן גלוי, וגם לא לשלם מחיר אישי ותקשורתי על עמדת הביניים הזו.

רוטנברג הוא אחד ממהנדסי הטענה שמה שפוגע בכלכלה הוא לא ההפיכה אלא אי הוודאות, משל השווקים יגיבו באופן זהה בין שיוחלט ששר המשפטים יריב לוין ממנה את השופטים בהתייעצות עם חבר הכנסת שמחה רוטמן ובין אם שיוחלט לשמור על מבנה מקצועי בתהליך בחירת השופטים. רוטנברג יאמר להגנתו כי דווקא הטיעון הניטרלי הזה אפשר לו לפעול מאחורי הקלעים כדי למתן את ההפיכה ולוודא שקולו נשמע גם באוזניהם האטומות למחצה של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וראש הממשלה בנימין נתניהו — שאכן קירבו אליהם את החשב. אלא שרוטנברג למד בדרך הקשה כי יותר משהוא השפיע על סמוטריץ' ונתניהו, השניים הפכו אותו לכלי שרת בידיהם, והוא מצא את עצמו שותף למאמציהם להפחית את חומרת האזהרות של חברות הדירוג.

עם זאת, אין להטיל על רוטנברג את האחריות לסיכונים הכלכליים שהממשלה נוטלת על עצמה, שכן סביר להניח שגם אם היה בוחר להתבטא אחרת, דבריו לא היו משפיעים על סמוטריץ'. ועדיין, רוטנברג סיפק לממשלה את ההגנה הטובה ביותר למדיניות "לא נתייחס לאזהרות הכלכלנים" וגילה מנהיגות רפה ומגמגמת.

שלמה טייטלבאום