168. ביום הפרסום המספר כבר יהיה יותר גבוה. 168 הרוגים מתחילת השנה. אין משמעות למספרים, כי אין משמעות לבני האדם מאחוריהם. הם לא חודרים אותנו, אין פנים, אין שמות. 168 משפחות הרוסות, עשרות יתומים, מאות בני משפחה חלולים לעד, חיים בתודעה אלימה.

שישה בני משפחה איבדה כיפאח אגבריה מאום אל־פאחם, ביניהם אחיה, חאלד. את ארבעת ילדיו היתומים היא מגדלת מאז הרצח. ארבעה מששת בני משפחתה נרצחו בתוך שנה וחצי. 17 יתומים נוספו לרשימה. מספיק שרק אחד מהם יעלה על מסלול הנקמה, ומעגל הדמים מובטח.

מונא חליל מחיפה איבדה את בן הזקונים שלה, חליל, מרחק כמה מאות מטרים מהבית שבו גרו בשכונת חליסה. היא מכירה את אם רוצחי בנה ואת זהות המעורבים ברצח. גם הם מהשכונה. איש מהם לא נתן את הדין.

האלימות כבר כה עמוקה ומושרשת, עד שהיום אלה הילדים והנערים ששותפים בניהול ענייני הפשיעה. מסליקים כלי־נשק, מחזיקים אחד לעצמם, לפעמים גם משתמשים. אנשים פוחדים להרים ראש מול הירי והפשע. אבל לאמהות כבר אין פחד. מי שאיבדו בן, בעל או נכדה שכדור תועה השיג, מי שרואות את אוזלת היד המודעת, התרת הדם וההפקרה - כבר לא חשות פחד והן נחושות לא לעצור בדרך לשינוי עומק בחברה האזרחית.

אגבריה וחליל הן שתיים ממייסדות ההתארגנות האזרחית "אמהות למען החיים". באוגוסט 2020, לפני שלוש שנים, הן יצאו לדרך והובילו אחריהן מאות בצעדת מחאה לירושלים. מאז הן לא עוצרות, בכל מובן. כנסים, ימי עיון, הרצאות, פעילות שטח ורחוב מדי שבוע, לפעמים יותר. "טרוריסטים", מכנה אגבריה את האחראים למציאות הקטל. השילוב שלהן הוא גם סיפורה של ההתעוררות החדשה: האחת, אגבריה, 43, היתה פעילה אזרחית ופוליטית עוד קודם לטרגדיות שנחתו עליה. היא אמנית, ציירת ושחקנית תיאטרון, שהמאבק שלה באלימות נוכח גם באמנות שלה. חליל, 54, עבדה עד לאחרונה בניקיון. אירוע רפואי שעברה מונע ממנה לעבוד. זמנה עובר בין טיפולים בבית חולים להפגנות, השתתפות בדיוני ועדות הכנסת, מפגשים עם אנשי ציבור, חברי כנסת וראשי רשויות. זה מה שהן עושות, יחד עם עוד רבות ב"אמהות למען החיים".

הן כבר מזמן לא רק "אמהות". זה מהלך חוצה גילאים, מגדר ומעמד חברתי. מכל הארץ מצטרפים פעילות ופעילים. ערבים ויהודים, גברים ונשים. עומדים יחד, מחזיקים את תמונת הבן, הנכד או האח, ומזילים דמעה. הבושה נשברת. תמונות עם שמות הקורבנות, בפנים גלויים, בפורמט אחיד, מחולקות לצועדים ולמשתתפי ההפגנות. חליל ואגבריה מתעקשות לומר לנו שאסור לשתוק. שחובה להשמיע קול ולפעול למען חיים טובים יותר. זה הרי כל הסיפור כאן: רק אזרחים יכולים לייצר משהו טוב במקום הזה. אסור שיתרגלו לכך שמוליכים אותם לטבח.

חיים שדמי