בינואר, בפיגור ניכר אחרי יתר העולם, הכריז נשיא סין שי ג'ינפינג על הסרת הגבלות הקורונה, מהלך שלפי תחזיות הכלכלנים היה אמור להביא לפרץ מחודש של צריכה, השקעות וצמיחה במדינה. אך בפועל, הנתונים הזורמים מאז מהכלכלה השנייה בגודלה בעולם קודרים ומטרידים, ואנליסטים מעריכים כי סין שרויה במשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה זה 35 שנה. "הנס הכלכלי הסיני הגיע לסופו", הם קובעים בדאגה. ההשקעות הזרות הישירות במדינה צנחו לשפל חסר תקדים, היבוא והיצוא נמצאים בהאטה חדה וכך גם הייצור, אבטלת הצעירים היא כה חמורה עד כי הממשל הקפיא את הדיווח על הנתונים, העומדים לפי הערכות על כ־50%. מגזר הנדל"ן — האחראי על רבע מהתמ"ג הסיני — נקלע למשבר חוב קריטי, עם קריסות של חברות, פרויקטים שהוקפאו וצניחות מחירי נכסים.

דיווחים המגיעים מתוך סין מצביעים על ייאוש קשה בקרב תושביה, בעיקר הצעירים, שגדלו במציאות של צמיחה מהירה והזדמנויות עסקיות וכעת אינם רואים עתיד במדינתם ונאלצים להמשיך ולהתגורר עם הוריהם. כפועל יוצא, גם הילודה הסינית נמצאת בשפל. אצבע מאשימה מופנית כלפי הנשיא שי, אשר גם אם לא אחראי לכל התחלואים הכלכליים, עסוק בדריסה של המגזר הפרטי ובדיכוי של יזמות עסקית דרך רגולציה דרקונית הפוגעת בעיקר במגזר הטכנולוגיה. גם חופש הביטוי במדינה מדוכא יותר מבעבר. כך למשל, צעירים שהעזו למחות נגד סגרי הקורונה נידונו לעונשי מאסר ממושכים. חברות זרות מושכות את ידיהן מהשקעות במדינה, בין השאר בעקבות פשיטות שערכו פקידיו של שי על משרדיהן של חברות ייעוץ בינלאומיות. תחת שי, הממשל יצר יקום מקביל של אפליקציות ותוכנה שמטרתן לנתק את מדינת הענק מהעולם במקום לחברה אליו. כתוצאה מכך, סין הפכה למנותקת ולמבודדת יותר מאשר בכל תקופה אחרת מאז השיק הנשיא דאז דנג שיאופינג את עידן הרפורמה הכלכלית בשנות השבעים. כעת, 11 שנה לאחר שעלה לשלטון, הנשיא שי, סוג של שליט נצחי, נתפס כמי שאחראי על עידן של קיפאון הנמצא בפתח.

תמר טוניק