ראשי רשויות בישראל התגלו בשנה האחרונה כמנהיגות אלטרנטיבית לשלטון המרכזי, בזמן שזה נשבה בידי גורמים קיצוניים. המאבק של פורום ה־15 (פורום הערים העצמאיות בישראל) נגד שינוי שיטת הארנונה שנועדה להסיט כספים למגזרים שהממשלה רוצה בטובתם, וההתנגדות למימון החינוך החרדי על חשבון זה הממלכתי ולהכפפת תוכניות הלימוד למשנה הגזענית וההומופובית של חבר הכנסת אבי מעוז העניקו גב לאזרחים שיצאו למחות בהמוניהם נגד החלטות הממשלה.

ב־31 באוקטובר תגיע הסערה המושלמת הזו לקלפיות שיוצבו ברשויות המקומיות, במה שעשויה להיחשב כהצבעת אי־אמון בממשלה. ניצחון חסר פשרות של התנועות הליברליות בערים מרכזיות מחוץ לארבע הגדולות (בתל אביב ובחיפה ייבחר גם כך מועמד ליברלי, בירושלים ובבאר שבע צפויה המשכיות) ייצר מטריית הגנה לציבור נגד מהלכים קיצוניים נוספים של הממשלה ובעיקר יסמן לה את המשך הקדנציה.

גם הגורמים שמרכיבים את הקואליציה מבינים את גודל האירוע ובשבועות האחרונים מנסים להעיר תאים רדומים (הליכוד) או לגייס את ההצלחה שרשמו בבחירות הארציות כדי להשיג דריסת רגל ברשויות המקומיות (עוצמה יהודית). לכולם ברור שתוצאות הבחירות לא יכריעו על עוד או פחות כיכרות בעיר, אלא יכתיבו את צביונה של העיר ואת מקומה במדינה בעתיד הקרוב והרחוק.

רועי ברגמן