כשפט גלסינגר קיבל לידיו את המושכות של אינטל בפברואר 2021, היא היתה חברה במשבר. ב־2020 הכנסותיה ירדו ב־1% והרווח הנקי ב־15%, חרף העובדה שהמעבר לעבודה מהבית באותה שנה הביא לזינוק עולמי בביקוש למחשבים — מסורתית בסיס הכוח של ענקית השבבים. 2021, שבה נמשכה הגאות בביקוש למוצרי מחשוב לעבודה מהבית, לא היתה טובה בהרבה. מתישהו ב־15 השנים שקדמו לכניסתו לתפקיד, אינטל איבדה את הכיוון. היא לא הצליחה להיכנס לשוק הסמארטפונים, פספסה לחלוטין את העלייה של שחקניות כמו TSMC, שמתמחות בייצור שבבים מתוחכמים לפי תכנון של חברות אחרות ובנוסף לכל איבדה את אפל כלקוחה מרכזית, אחרי שזו הודיעה ב־2020 שתחליף את שבב אינטל במחשבי המק שלה בשבבים פרי פיתוחה.

אינטל היתה זקוקה לניעור רציני, ללקיחת סיכון שיכול להציל אותה, וזה בדיוק מה שעשה גלסינגר. בהשקעה של עשרות מיליארדי דולרים הזניק המנכ"ל הטרי מהלך אסטרטגי נועז, שישנה את פניה של אינטל ויהפוך אותה לחברה שגם מייצרת שבבים עבור חברות אחרות, כולל כאלו שמבוססים על הארכיטקטורה המתחרה של ARM. זהו מהלך ארוך טווח ויקר, שראשיתו בניית מפעלים חדשים בהשקעה מוערכת של יותר מ־50 מיליארד דולר, במטרה להתחרות ביצרניות הקוריאניות והטאיוואניות על חוזי ייצור שבבים יוקרתיים. אם המהלך יצליח, הוא לא רק יזניק את אינטל בחזרה למעלה, יהיו לו גם השלכות בזירה הגיאו־פוליטית העולמית — הוא יגדיל את העצמאות הטכנולוגית של ארצות הברית ויחזק אותה במאבקה בסין.  

עומר כביר