סביר להניח שאלון מאסק כיכב בעשור האחרון כמעט בכל רשימה שדירגה את האנשים המשפעים בעולם, בכל עיתון ובכל שפה. זה לא מפתיע, שכן מדובר באיש העשיר בעולם, ואחד הקולניים, האסרטיביים והמתוחכמים בשוק. הוא מנהל כמה מהמותגים המוכרים בתחומם, כמו יצרנית הרכב החשמלי טסלה, חברת החלל SpaceX, הרשת החברתית טוויטר (כיום X) ואת המותג הגדול מכולם — עצמו, המנהל ה"גאון", ש"לא לוקח את עצמו ברצינות", ועושה "טוב לעולם".

השנה גילינו שמאסק הוא לא רק מותג, אלא גם מנכ"ל הכאוס. כל יום דרמה, טרגדיה וקומדיה. בכינו, צחקנו ולא הבנו. מאסק מפטר עובדים ומחזיר אותם, ואז מפטר שוב אבל ככל הנראה לא משלם להם פיצויים; מבטל את הווי הכחול, מוכר אותו, עוצר את הניסוי ואז משיק אותו בחזרה; משנה את השם של טוויטר; מודיע שבגלל שלדעתו בינה מלאכותית תביא לסוף העולם יש לעצור כל הפיתוחים החדשים, ואז מקים בעצמו חברה לבינה מלאכותית; נוזף במנכ"ל מתחרה על כך שהעסיק עובדים שפיטר רק כדי להעסיק בעצמו עובדים של חברות מתחרות; מזמין את מנכ"ל הרשת החברתית המתחרה לקרב אגרופים ומעדכן לגבי דחיסות העצם שלו לקראת הקרב.

כל הרעש הזה הביא לנפילות ערך אדירות בנכסים של מאסק, ולרגע אחד בינואר הוא זכה בשיא גינס בקטגוריית "האיש שאיבד את ההון האישי הגדול ביותר אי פעם". הטרגדיה הגדולה היא שאחרי מופע האימים הזה, מאסק נותר האיש העשיר בעולם. תאהבו אותו או תשנאו אותו, זה לא משנה, מאסק חשוב לא בגלל הרעש הבלתי פוסק שהוא מייצר אלא כי הוא משמש תזכורת חיה לעומק השיבוש של המערכת הכלכלית והפוליטית שבה אנו חיים, שבה אדם אחד צובר הון כה גדול שמאפשר לו לקנות את כל החמצן בחדר, להפסיד הון שייקח לאדם ממוצע אלפי שנות חיים להרוויח, ועדיין להישאר האיש העשיר בעולם.

ויקי אוסלנדר