את השנה האחרונה בקדנציה שלו, נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, לא היה יכול לדמיין. למען האמת, גם את העובדה שזו שנתו האחרונה בתפקיד הוא לא היה יכול להעלות על הדעת. ירון נכנס לסוף 2022 אחרי שהתגבר על נזקי מגפת הקורונה והמשק השלים צמיחה מצטברת של כ־16% ריאלית (2021־2022), מהשיעורים הגבוהים בעולם. חלק נכבד מהחסינות שהפגין המשק הישראלי נרשם לזכותו. אפילו האינפלציה, שחזרה אחרי הפסקה ארוכה ואתגרה אותו, לא הגיעה לרמות שנראו בשאר העולם.

אם למישהו היה ספק עד כמה נגיד הבנק המרכזי הישראלי הצליח במשימתו, הגיע מגזין "Global finance", שמדרג את נגידי העולם, והכתיר את ירון – פרופ' בעל שם עולמי מאוניברסיטת וורטון — בחמישייה הראשונה של נגידי העולם. הוא גם קיבל תפקיד מפתח ב־BIS, ארגון הגג של הבנקים המרכזיים. לכן ירון העריך, וכמוהו העריכו גם בבנק ישראל ובשוק ההון, שימשיך הלאה לקדנציה נוספת.

אלא שבינואר הכל התהפך. כמו עם הקורונה, אבל בדרך קצת שונה. ממשלה קיצונית ופופוליסטית קמה עם מטרה אחת: לשנות את שיטת המשטר תוך ריקון הדמוקרטיה הישראלית מתוכן - אותה דמוקרטיה שהיא ערך היסוד שמסביר חלק ניכר מהצלחת המשק הישראלי, בעיקר בעשור האחרון. ירון, ששמר במשך הקדנציה שלו על עצמאות הבנק המרכזי ועל זכויותיו וסמכויותיו כיועץ הכלכלי של הממשלה, הפך מטרה להתקפות מרושעות, כמו היועצת המשפטית לממשלה או כל פקיד בכיר אחר שהתעקש להמשיך לשרת את הממלכה ולא את המלך. בשנה האחרונה ניהל ירון תהליך נחוש וקשה של הידוק מוניטרי (העלאות ריבית) כדי לצמצם את האינפלציה, להחזירה ליעד החוקי ולחזק את היציבות והוודאות, שני אלמנטים חיוניים שנעלמו מהזירה הכלכלית הישראלית. בעקבות זאת הוא נאלץ לספוג גידופים, נאצות, עלבונות והכפשות שאף נגיד ישראלי לא ספג מעולם. וזה היה החלק הקל. האגפים היותר פופוליסטיים בממשלה החלו לאיים בקידום רעיונות ויוזמות על גבול ההזיה, כמו הפרדה בין ריבית "רגילה" לריבית ל"משכנתאות", כדי לנגח אותו ואת בנק ישראל. ירון לא נפל למלכודת, אבל עמד על שלו וידע להשיב מבלי לאבד את הסגנון.

ככל שניסיונות ההפיכה התעצמו, גם אזהרותיו התחזקו והוא לא היסס לבקר את תוכניות הממשלה: ירון שיקף את פוטנציאל הנזק האדיר לצמיחה, בעיקר ארוכת טווח, הסביר מדוע פיחות השקל מוסבר בעיקר בניסיונות ההפיכה, וביקר את מבנה התקציב ש"לא ממש תורם לצמיחה", כלשונו. החלק הפרדוקסלי בסיפור הוא שבזמן שירון הפך לשק החבטות של הממשלה, הוא זה שהציל אותה שוב ושוב מעצמה: מצד אחד הוא מנע מהאגפים הקיצוניים לפגוע בכלכלה, מצד שני לחם באינפלציה דרך כלי הריבית, ומצד שלישי היה אחד הקולות השפויים והחזקים שלחצו על הממשלה להשאיר הרבה כריות ביטחון בניהול התקציב ולקבוע יעד גירעון נמוך ביותר של 1% מהתמ"ג — ובכך הציל אותה פעם נוספת. ככל שהשנה התקדמה, נגיד בנק ישראל נותר המבוגר האחראי האחרון בנוף הכלכלי של ישראל. וככל שהטרלול של הממשלה הוליד עוד ועוד יוזמות הזויות, כך הפך ירון לנכס שערכו גבוה יותר עבור המשק כולו.

ספק אם ירון הופתע מהמתקפות עליו: משטרים אוטוריטריים־פופוליסטיים הפכו במהרה נגידים מרכזיים לאויבי העם, קל וחומר כשהיו במחזורים של הידוק מוניטרי והידוק פיסקאלי (שמירה על גירעון וחוב נמוך). ייקור הכסף, הפוגע בהכנסה הפנויה של משקי הבית ומצמצם צריכה, יחד עם מניעת פיזורו ללא הבחנה בהתאם למטרות פוליטיות צרות, היוו הכרזת מלחמה על ממשלה, שתוכניתה הכלכלית מתמצית בלשפוך כספי ציבור, סובסידיות ושוחד בחירות, גם כשאין בחירות. לכן, העימות בין ירון לראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ' היה בלתי נמנע. בוודאי כשהנגיד סירב — בצדק — למכור מט"ח כדי לצמצם את ההשלכות ההרסניות של ההפיכה ונתן ל"שוק לדבר" ולהזניק את שער הדולר. הוא התעקש על הדרך הזאת למרות שהפיחות פועל לרעתו ומהווה כיום את המדחף האינפלציוני העיקרי. לולא הפיחות שגרמה ההפיכה המשטרית, שנאמד בכ־10%, האינפלציה היתה יורדת הרבה קודם.

ירון שילם, משלם וישלם מחיר כבד: הוא לא יהיה הנגיד בקדנציה הבאה כי לא הסכים להתרפס ולהתקרנף. במשטרים אפלים יש מחיר לעצמאות וליושרה, הן המקצועית והן האינטלקטואלית. הוא גם לא העלה בפני נתניהו וסמוטריץ' את סוגיית הקדנציה הבאה, כי הבין שברגע שיעשה זאת, יידרש לוותר על ערכיו ולרצות את השניים, בדומה למה שקרה למפכ"ל המשטרה קובי שבתאי. הוא בחר לכבד את בנק ישראל ולשמור על עצמאותו.

ראש הממשלה ושר האוצר יבקשו למנות "יסמן" במקומו (עם עדיפות לממלא מקום ללא מינוי קבוע). ספק אם החלו את החיפושים אחר מחליף, זה כנראה הדבר האחרון שמטריד אותם. אבל גם כאן הם טועים: פרישת ירון תגבה מחיר כבד מהמשק, אך גם מנתניהו וסמוטריץ' שייוותרו לבד במערכה הכלכלית — בלי אמון המשקיעים, בלי מנוע הצמיחה של ההייטק ובלי פקיד מקצועי להיוועץ בו, סמן השפיות האחרון.

אדריאן פילוט