באביב, בתוך כשבוע, עזבו אותנו שני ענקי תרבות מאותו הכפר — מאיר שלו ויהונתן גפן — שמתו באמצע שנות ה־70 לחייהם. בטרם הספקנו לנגב את הדמעות על לכתו של שלו, הגיעה הידיעה הפתאומית על מותו של גפן. קצרה היריעה מלפרוש את מלוא יצירתם הספרותית, תיאטרונית, סאטירית ופובליציסטית של השניים, החל מהיצירות האיקוניות לילדים דוגמת "הכבש הששה עשר" של גפן ו"הכינה נחמה" של שלו; המשך בפזמונים של גפן שהפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי כמו "הנסיך הקטן" ו"יהיה טוב"; דרך ההתייחסות של שלו לסיפורי המקרא מזווית חילונית ב"תנ"ך עכשיו", החיבור לאדמה ולהתיישבות ב"רומן רוסי" והחוויות האישיות שתיאר ברומן האוטוביוגרפי "הדבר היה ככה"; וכלה במופע "שיחות סלון" והספר "אישה יקרה" שבו כתב גפן על אמו שהתאבדה.

את המסה העיקרית של יצירתם כתבו השניים בעידן שבו היה שמור מקום של כבוד למילה הכתובה, הרבה לפני שהרשתות החברתיות השתלטו על החיים ועל המחשבות של האנושות. הפרידה מהם אינה רק משניים מאשפי המילים הגדולים שהיו לתרבות הישראלית, אלא גם מתקופה, מפני שהם סימלו את ארץ ישראל שרבים מתגעגעים אליה. בימים אלה, עם קידומה של ההפיכה המשטרית והחשש לגורלה של המדינה, מורגש חסרונו של הקול היצירתי המדויק שלהם שיזקק את הדברים — איזה טור פובליציסטי חריף של שלו או שיר שנון של גפן.

עם לכתם נפער בעולם התרבות חלל שקשה למלא, ומרחפת כמיהה לעוד יצירות טובות שהיו יכולות להיכתב, לחרוזים שנונים שהיו יכולים להיחרז ואמירות משמעותיות שיכלו להיאמר. אבל היתרון של קלאסיקה הוא שהיא על־זמנית, וארון הספרים הישראלי התברך בכמה קלאסיקות מבית היוצר של השניים. השירים, הסיפורים, המחזות וההגיגים שכתבו יישארו כאן לתמיד.

מאיה נחום שחל