גולן פרידנפלד

משבר אמון בצבא

ב־7 לאוקטובר השמיים נפלו. אבל אחרי ההלם מהזוועות שהתחוללו בדרום אף אחד לא הצליח להבין מדוע השעות נוקפות, האזרחים נטבחים ואף חייל או מסוק ובתוכו סיירת מטכ"ל לא מגיע לחלץ אותם. זה היה קו השבר הראשון שסדק את האמון בין הצבא לבינינו. זה בכלל לא משנה מה יולידו התחקירים הצבאיים, או אלו שיגיעו בעקבות הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, כשזו תקום — מגדל האקסיומות שבנינו על צה"ל התמוטט. למשל, זו שהוא הצבא החזק במזרח התיכון. תמונותיהם של מחבלי הנוח'בה רכובים על אופונועים וטויוטות לבנות המסתובבים באין מפריע בקיבוצים בדרום ובערים בישראל יהדהדו בזיכרון הקולקטיבי בכל פעם שנשמע את דובר צה"ל או את שר הביטחון מרעימים בקולם ומאיימים ביד הברזל שתכה באויב. או כשהם מבטיחים לתושבי הצפון שמה שקרה בדרום לא יכול להתרחש אצלם.

צריך לדבר עם התושבים שלא פונו כדי להבין עד כמה השבר הוא עמוק. אלו, למודי מלחמות לבנון הראשונה והשנייה, בוגרי מטחי הקטיושות של שנות ה־80 ואירוע בני הערובה של משפחת הרן בנהריה, שהצליחו להיגמל מהפחד מחדירת מחבלים לבתיהם, קיבלו אותו בשנה האחרונה על סטרואידים. למרות שרואים צבא בעיניים כמעט בכל יישוב, חרף זמזומם הבלתי פוסק של המטוסים והכטב”מים של צה"ל, התרחיש שבו אזרחים עלולים להירצח בבתיהם או להיחטף הפך לחשש מוחשי שגם הצבא לא יכול לו. משבר האמון עם יכולות הצבא התחדד עוד יותר ככל שנקפו חודשי המלחמה. פתאום אפילו האזעקה היא לא משהו שניתן לסמוך עליו שיתריע טרם נפילתו של הטיל. איום הנ"ט על היישובים סמוכי הגדר הפך אותה ללא רלוונטית. איום הכטב”מים שהבליחו והתפוצצו באין מפריע מבלי שניתנה כל התרעה הדגיש את האווריריות של מערך ההגנה האווירי וכפועל יוצא שלו את מערך האזעקות. מילא שייפלו עלינו טילים או שיתפוצץ עלינו כטב"ם, אבל לפחות שנדע מזה כמה שניות קודם. גם זה נגמר.

ההישגים הצבאיים והמודיעיניים במלחמה, ויש לא מעט כאלו, מצליחים לעורר בחזרה את האמונה ביכולות הצבא: מבצע השחרור ההרואי של החטופים, הפגיעה האנושה במנהיגי חיזבאללה וחמאס, מבצע הביפרים ומכשירי הקשר המיוחס לישראל על פי פרסומים זרים ועוד. אבל יותר מכל, מה שמחזיר מעט את הביטחון בצבא, הוא לקיחת האחריות. כל מפקדי הצבא הבכירים הודו שהם כשלו ב־7 לאוקטובר בהגנה על יישובי הדרום וכשלו בניתוח כוונות האויב. גם ראש השב"כ הודה במחדלו.

האמון במנגנון נטילת האחריות בגופי הביטחון לפיו המפקד אחראי לא משנה מה, אבן היסוד בבניית היררכיה פיקודית, עוד עובד. חלק מבכירי הצבא כבר פרשו מהשירות והיתר היו פורשים מזמן אילו משבר האמון בינם לבין הדרג המדיני לא היה עמוק כל כך.

משבר אמון במנהיגות

האמון בין ראש הממשלה, להלן המנהיגות, לבין ראשי מערכת הביטחון — ראש המוסד, ראש השב"כ והרמטכ"ל — בשפל שלא זכור כמותו. זהו משבר אמון שנבנה לאורך השנה האחרונה ומתבסס על אין ספור מקרים, מטופח, מתודלק ומתוזמר ומטרתו המרכזית היא להכין את היום שאחרי המלחמה. שיהיה ברור על מי צריך להטיל את האשמה ל־7 באוקטובר. משבר אמון שכזה לא מפתיע והוא אופייני למלחמה שבבסיסה מחדל.

כך היה גם במלחמת יום הכיפורים, כשלצד הלחימה החלו הגנרלים והפוליטיקאים להכין את עצמם לוועדת החקירה שתגיע בסיומה. גולדה מאיר, ראשת הממשלה במלחמת יום כיפור, התנגדה להקמתה של ועדת חקירה והתפטרה רק לאחר שניצחה בבחירות שלאחר המלחמה ובשל הדרישה הציבורית שתיקח אחריות למחדל. נתניהו נוהג באותה השיטה עם סייג מרכזי אחד: גם הוא דוחה את הקמת ועדת החקירה, לא מתכוון להתפטר בזמן המלחמה והוא עסוק בניהולה. אך בניגוד למאיר, המחאות והדרישה להתפטרותו רק מקבעות אותו עוד יותר בתפקידו. אף אחד לא מדמיין תסריט שבו נתניהו יורד מהשלטון בשל לחץ ציבורי. הוא הצליח להפוך את אי־האמון בו, המשתקף בכל סקר שנערך, למכונה שצוברת עוד ועוד כוח. כל יום שבו הוא לא לוקח אחריות ומודה בחלקו במחדל, מחזק אותו וסודק עוד יותר את האמון הבסיסי במערכת כללי השכר והעונש המוסכמת בין האזרחים למנהיגים שלהם.

אבל זה סדק קטן לעומת השבר הגדול שנוצר כשנתניהו הפר פעם אחר פעם את קודש הקודשים: זיהום שיקולי הביטחון. יש כמעט קונצנזוס שעסקת חטופים, בלי בכלל להתייחס לסוגיות המוסר, היא צורך ביטחוני. נתניהו דאג להכשיל אותה, או לכל הפחות לא לעשות את כל מה שנדרש כדי להביא למקסום סיכוייה, בכל הזדמנות, תוך שהוא מונע משיקולים פוליטיים. הסכמה רחבה גם קיימת בנוגע לחוסר ההיגיון בהחלפת שר ביטחון מנוסה בעת מלחמה בשר ביטחון לא מנוסה. זה נשמע כמעט טריוויאלי, אבל גדעון סער חסר הניסיון הביטחוני כמעט הוצנח לתפקיד הכי חשוב בעת מלחמה, בשל הרצון של נתניהו לדאוג לשלום הקואליציה שלו.

וזו לא הדוגמה היחידה. התרעות על פגיעה בביטחון המדינה בעקבות הניסיון לבצע הפיכה משטרית הגיעו לראש הממשלה עוד הרבה לפני 7 לאוקטובר וגם כאן הוא בחר בפוליטיקה ובקואליציה על חשבון הביטחון. ויש כמובן את ההפקרה המוסרית של החטופים, השוברת גם היא את הבסיס מתחת לערך העליון של החזרת שבויים. חיילים מסתערים קדימה אחרי מפקדיהם מכיוון שהם יודעים שאם ייפלו בשבי, מדינת ישראל תעשה את הכל להחזירם בחיים. הורים שולחים את ילדיהם ליחידות קרביות, כשהם יודעים שסט הערכים במקרה שיקרה להם משהו, הוא ברור. אובדן אמון בין מנהיגים לבין אזרחים, בטח בעת מלחמה שהחלה במחדל, היא אירוע כמעט צפוי. משבר אמון הנובע משינוי בהיררכיית הערכים זה כבר סיפור אחר לגמרי, עמוק ושורשי הרבה יותר.

משבר אמון אזרחי

השבירה של ערך הביטחון פעם אחר פעם אפשרה לנפץ ערך אחר שהיה כאן פעם. ב־8 באוקטובר כשהיה ברור שהמדינה לא מתפקדת, נכנסו ארגונים חברתיים לפעולה וסיפקו את צורכיהם של נפגעי העוטף. זו הייתה הערבות ההדדית הישראלית הקלאסית שבה כל אחד פתח את דלתו, את כיסו ואת ליבו לסייע לאנשים שאינו מכיר מתוקף אותה ערבות.

זה החזיק כמה חודשים עד שהלם המלחמה שקע ואפשר היה להתחיל לדבר על מי אשם. כל עוד נתניהו, שעומד בראש המערכת מזה 20 שנה, מיסד את הקונספציה השגויה, והחזיק בהגה באותה שבת ארורה, לא עשה את המהלך המתבקש ולקח אחריות — החל לפעפע שוב הקיטוב. המשך המהלכים לקידומה של הפיכה משטרית בעת מלחמה, והאובססיה לשרת כל גחמה של שותפיו הקיצוניים לקואליציה תוך כדי מלחמה, רק העמיקו את הפילוג. האקסיומה לפיה אנחנו מתווכחים ומחליפים מהלומות אידיאולוגיות אבל בעת מלחמה מתאחדים — פוצצה גם היא. הפגנות בעת מלחמה גם הן לא דבר חריג. הן התרחשו במלחמת לבנון הראשונה, לאחר הדשדוש של מלחמת יום כיפור והן מתרחשות כעת. ההבדל המרכזי הוא שהפעם המפגינים נצבעים על ידי השלטון כבוגדים, למרות שעד לא מזמן רבים מהם מילאו את שורות כוחות הביטחון, לחמו במלחמות ישראל, זכו אף לאותות גבורה ובימים אלו ממלאים את המטוסים שמבצעים גיחות בלבנון. זאת בניגוד לחלק מהצובעים, חברי קבינט ביטחוני, שלא חצו את שער הבקו"ם.

משבר פנים משפחתי

משבר האמון הרב־שלבי חלחל פנימה לתוך הבתים. אם אי אפשר לסמוך על הצבא שישמור, על האזעקות שיתריעו, על המנהיגים שיקדשו את הביטחון, על הערבות ההדדית שתתרומם מעל חילוקי הדעות השגרתיים, מה בעצם נשאר? דיונים על הגירה תמיד היו כאן. החלומות על חיים נוחים יותר בברלין, קו פנגן או ליסבון היו תמיד בשיח והתגברו במחאה החברתית וככל שיוקר המחיה קפץ לשמיים.

אלא שכעת השיח על הגירה לובש צורה אחרת. אל המשפחות שהחליטו לעזוב משום ששבעו ממרוץ העכברים, הצטרפו משפחות שהרעיון בכלל לא עלה אצלן לדיון. שיקולי ההגירה הפכו להיות שורשיים הרבה יותר ונשענים על שאלות עקרוניות: האם אנחנו רוצים לחיות במדינה שסכנה דמוקרטית מרחפת מעל לראשה, והאם אנחנו רוצים שילדינו יגדלו באחת כזאת? האם אנחנו רוצים לחיות במדינה שאין לה אסטרטגיה ביטחונית־מדינית, שנידונה לחיות במלחמה מתמדת, שתקציב הביטחון שלה לא מאפשר לה להתפתח כלכלית ושהיא מקדשת את אי־השוויון בנטל? נתוני הלמ"ס מצביעים על עלייה בהגירה של לפחות 30% עד ליולי 2023. ביולי 2025 נדע אם הצטרפו אליהם אלו שפסלו הגירה מטעמי נוחות כי ציונות, ובלעו את הרוק לפני שענו את התשובה הפבלובית שהייתה שגורה בפיהם קודם לכן.

השנה החולפת מסתיימת עם שבר רב־שלבי. אפילו אלו שדיברו על "יהיה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב" לא דמיינו תזוזה טקטונית כזו. ההיסטוריה מלאה במדינות שהגיעו לצומת הטי הזה. חלקן לקחו את הפנייה הלא נכונה, איבדו את המצפן, והפכו לנכשלות; חלקן התעשתו בזמן והצליחו לחזור למסלול של צמיחה, סולידריות חברתית ופריחה. כדי שנשתייך לקבוצה השנייה — רשימת המשפיעים בשנה הבאה צריכה להיראות אחרת לגמרי.

‍

אמיר זיו

7 דרגות של נטישה

1

בבוקר שבת, 7 באוקטובר, הוסרה ההגנה. לא רק הגדר הפיזית הושמדה, לא רק המכשול כשל, לא רק המסוקים לא המריאו וכיתות הכוננות ניגפו, גם ההגנה הפנימית שלנו חוסלה באבחה אחת.

הקרקע תחת רגלינו, שמאפשרת חיים ויציבות, נשמטה עם יללת הסירנה הראשונה שהזניקה אותנו למקלטים. בלי שום הכנה מוקדמת נכלאנו בתוך סרט אימה, שבו נכפה עלינו לראות בעיניים ספוגות בדמעות של כאב ועצב ופחד טויוטות לבנות חוצות את רחובות שדרות ועליהן מקלעי ענק שיורים לכל עבר, ושערי ברזל צהובים בכניסה לקיבוצים שנמסים בזה אחר זה, וטנקים צה"ליים עולים באש ונשים וגברים וילדים וזקנים ותינוקות, תינוקות, נגררים מגואלים בדם וזועקים ללא מענה ונזרקים לכלי רכב ונעלמים לתוך הגיהינום.

ההנחה האנושית שמאפשרת לנו לשרוד, נקודת המוצא שלפיה יש דברים שאינם אפשריים ולכן אין צורך להיערך אליהם ואפשר להפנות במקום זה את אנרגיית החיים למקומות חיוניים יותר, התגלתה כשקרית. הכל עלול לקרות.

2

יצר ההישרדות שלנו חזק כל כך, שהוא מכריח אותנו להאמין שתכף זה ייגמר. גם ניסיון החיים שלנו, וההיכרות עם עוצמת הצבא, והידיעה שהמדינה ומנהיגיה מחויבים לביטחוננו ולשגשוג שלנו, כל אלה מחזקים את ההנחה שתכף זה ייגמר. שאי־אפשר אחרת.

ובכל זאת, זה לא נגמר.

סרט האימה נמשך ימים ארוכים. וככל שנמשך, החלה להיסדק האמונה שיהיה לסבל קץ. הביטחון המוחלט שיש על מי לסמוך התערער.

3

הנטישה שחווינו נמשכה גם בימים שאחרי 7 באוקטובר. אחרי שהצבא כשל, והמודיעין כשל, וכל הצמרת הפוליטית שהוליכה אותנו לשם התגלתה ככישלון חרוץ, התברר שגם הגופים הממשלתיים והמשרדים שהושקעו בהם מיליארדים כדי שיתפקדו בקטסטרופה — כל אלה הפכו רופסים תחת שרים ציניים חסרי אחריות ומנכ"לים פוליטיים חסרי כישורים. כדי להחזיק מעמד היינו צריכים לחלץ את עצמנו, לשלוח סיוע לעצמנו, לממן, לתפעל, לרדת לשדות לקטוף, לנדב עובדות סוציאליות שיטפלו בנשמות פצועות במלונות בים המלח, לייבא אפודים ובירכיות וכוונות לילה מיהודים במיאמי, לאסוף אוכל ממסעדות בתל אביב, לתרום תנורי חימום לקשישים שביתם נחרב, לארגן משמרות כביסה ובייביסיטינג באילת.

ועדיין, כל אלה היו סממנים של הפקרה פיזית, של כישלון תיפקודי. נכון, אזרחים שמופקרים על ידי מדינתם חווים נטישה איומה, אך בהתחשב בציפיות הנמוכות הצלחנו להכיל אותה. רתחנו מזעם, אבל גם אמרנו לעצמנו שלנוכח עוצמת המתקפה וההפתעה המוחלטת והאכזריות הבלתי נתפסת, אולי ככה זה. ברור שאפשר היה יותר טוב, הרבה יותר טוב, אבל כולם עושים את המקסימום וסופנו שנצא מחוזקים.

אלא שאז, כשחשבנו שכבר הגענו לשאול תחתית, שאין נמוך יותר ואפשר רק לעלות, צללנו עוד למטה. נכון יותר לומר שהוטבענו.

4

השלב הבא בנטישה היה התנערות המדינה ממחויבותה לתיקון. הפעולות האלמנטריות ביותר במשטר דמוקרטי אחרי אסון כזה הן נטילת אחריות, בדיקה לעומק וקבלת אמון מחודש מהציבור. זה לא קרה. לא נטילה, לא בדיקה, לא קבלת אמון.

לא רק שהן לא קרו, הממשלה החלה לפעול מיד כדי לדחות אותן כמה שיותר. "אחרי המלחמה" הפכה למנטרה שדוחה ועדת חקירה ודוחה בחירות ודוחה התפטרויות ודוחה אפילו סתם שאלות קשות שצריך לקבל להן תשובות.

כתוצאה מהפניית העורף הבוטה הזו, המתריסה, הציבור איבד את היכולת לשלוט באירוע. האזרחים גם הותקפו, גם לא זכו להגנה מהמדינה, גם לא קיבלו סיוע ראוי — ואז גילו שבזכות רוב קטן בכנסת שנבחרה שנתיים טרם האסון, ובגלל חברי ממשלה שנאחזים בכיסאם ולא משנה מה קרה או יקרה, ובגלל טרור פוליטי נגד כל מי שמעז לחרוג מהשורה, בעצם אין להם שום השפעה על ההתרחשויות. שום מנוף לשנות משהו באמצעותו. לציבור נשארה רק הטראומה, בשעה שממשלתו עסוקה רק במציאת שטיח גדול מספיק כדי לטאטא מתחתיו את המחדל.

וכל מיני מילים איומות כמו "שינוי הנרטיב", ו"אחריות אך לא אשמה" החלו להיזרק לחלל האוויר, ואחריהן הגיעה הדבקת האשם לאזרחים — לא לממשלה — משום שהפגינו בהמוניהם ומחו טרם המלחמה, בדיוק מפני שהבינו לאן ההפיכה המשטרית מדרדרת אותנו.

אחר כך התחילו לדבר בממשלה על תקופה של נס.

5

ואז נפל האסימון שגם החטופים.

אלה מסרט האימה שאיתו נפתחה המערכה, הזועקים, הפצועים, הבוכים, שעברו התעללות ואונס, ונכלאו לחודשים במנהרות חשוכות, שסרטונים שלהם נשלחו אלינו, רזים, שבורים, קטועי גפיים, מתחננים, שיותר ויותר מהם פשוט חוזרים מתים. גם הם.

הנטישה נהפכה לנורמה. להרגל נוח. לברירת מחדל. היא כבר לא תולדה של חוסר מוכנות, של טעות בשיקול הדעת, של בלבול, של אי־התאמה לתפקיד. היא שם כאידיאולוגיה. חלק ממכונה מתוחכמת, צינית באופן מעורר פלצות, של פירוק החברה מהערכים הבסיסיים ביותר שמדביקים אותה.

6

צריך לדבר על ההימנעות של ראש הממשלה מלקבל אחריות. לכאורה מדובר בניואנס, סעיף שבנימין נתניהו היה יכול לסמן עליו "וי" מהיר ולהמשיך הלאה, בטח בהשוואה לכל המחדלים שקדמו לאסון ולאלה שבאו אחריו, למהלכים הציניים וסדר העדיפויות המעוות. ובכל זאת, ההימנעות מקבלת אחריות היא החמורה ביותר. היא בלתי נתפסת. היא השפלה מתמשכת של אזרחיו יום אחרי יום, כבר שנה תמימה. והיא נעשית במודע, מתוך מה שאפשר לפרש רק כהנאה סדיסטית.

כשנתניהו אינו מקבל עליו אחריות ל־7 באוקטובר למרות שהיא אינהרנטית לתפקידו — האחריות מגדירה את תפקידו של כל ראש ממשלה — המשמעות היא הפרדה מוחלטת בין "אתם" ו"אני". אני ראש ממשלה עתיר כוח שמחליט כמעט על הכל, אתם נושאים באחריות.

ההימנעות מאחריות, מבחינתו, היא תולדה של רצון לשרוד פוליטית, זה לא חידוש. כך נולדו הטענות שהמפקדים כשלו, שהצבא לא היה מוכן, שהמודיעין לא התריע בזמן, שלא משכו בדש מעילו, שהוא לא ידע מבעוד מועד, שהמפגינים לא נלחמו, שלא הוא הזרים כסף, שיש בוגדים בינינו. מדובר בהפניית עורף שקשה להאמין שמישהו יהיה ציני מספיק כדי להגות אותה, אבל אפשר לצורך הדיון להסכים שהכל נכון. זה לא משנה דבר. עצם השמעת הטענות הללו מכיוונו של ראש ממשלה משמעותה הקפדה קרה כקרח, מתסכלת, מכאיבה, על "אתם" ו"אני".

בלי אחריות אין אפשרות לאמפתיה, ואין מחויבות להשבת החטופים, ולעולם לא תהיה אפילו התחלה של תיקון ותאבד התקווה שמהחרא הזה יצמח משהו טוב. יישארו רק סיסמאות נבובות שכולאות את אזרחיו בכלא מקיאווליסטי, כשמעליהם מרחף הלוגו "ביחד ננצח".

7

באופן מקאברי, ההתרסקות הפסיכולוגית של נתניהו בימים הראשונים אחרי האסון היתה הרגע האנושי היחיד שלו מאז. לזמן קצר הוא היה כמונו, מוכה וחבול ומבוהל ואובד עצות ולא יודע את נפשו. רתחנו עליו, ועל שותפיו, אבל היינו יחד באותה נקודה נמוכה. בדיעבד, חיוורונו באותו זמן היה מקסימום האמפתיה שקיבלנו ממנו מאז. כבר שנה.

ככל שראש הממשלה התאושש פסיכולוגית, כך אנחנו הלכנו ואיבדנו את האמונה שיכול להיות טוב יותר. ככל שהוא שב לאיתנו, כך גילינו שנגזר עלינו לחזור ולהיאבק בו משום שהוא לא חדל אפילו לרגע מלהיאבק בנו. ממשלתו ממשיכה לפעול למען עצמה ונגד אזרחיה, שריו מבקשים להזיק כמו שהם נושמים. סדר העדיפויות לא השתנה במאום.

ככל שחולף הזמן אנחנו מבינים שההפיכה ממשיכה להתרחש. שהמלחמה בעזה, הקורבנות, החטופים, ההתחממות בצפון, הם בסך הכל אמצעי הסתרה, מוקדים למשיכת תשומת הלב של הציבור, חומרי אלחוש כדי שלא נבחין בכך שהולכת ומושלמת כאן הפיכה דתית־משיחית, אנטי־דמוקרטית, והיא כבר מוצהרת, לא במחשכים. מנהיגיה שיכורי כוח הודות לחופש המוחלט שניתן להם, והם עסוקים בצבירת עוד משאבים ועוצמה ובהשתלטות על עוד עמדות מפתח, והם דוהרים קדימה ומרסקים את מוסדות המשפט והשלטון ושמירת הסדר הציבורי, ואינם מוטרדים כהוא זה מהתרסקות הכלכלה או מפירוק הצבא או מערעור כל המבנה החברתי, בדרך אל הגאולה. שלהם הגאולה, לא שלנו.

זו תהיה הנטישה האולטימטיבית. המעגל יושלם, ובתוכו ריק.