גלית חמי

"אני לא יודע מה גרם לי לעשות את זה", אמר תושב הדרום בן 59 שנעצר בדצמבר, חודשיים בלבד אחרי הטבח, בחשד להצתת מאהל המחאה של משפחות החטופים בירושלים. הוא טען שעשה זאת כי ראה ברשתות החברתיות שבחזית המאהל הוצבו שלטים ש"תכניהם עוררו את זעמו".

הוא הורשע במסגרת הסדר טיעון והביע חרטה על מעשיו, אבל לא צריך ללכת רחוק כדי להבין מה גרם לו לעשות זאת, כפי שלא צריך להתאמץ כדי להבין מה גרם לזריקת ביצה על בני משפחות החטופים בשבוע שעבר. ההסתה והשיסוי נמצאים שם בחוץ, בכל פינה בכל שעה, על מסך הטלוויזיה, ברשתות החברתיות וברחובות. והם אפקטיביים מתמיד.

תיאוריות הקונספירציה והפייק ניוז סביב אירועי 7 באוקטובר שטפו את הרשתות שעות ספורות בלבד אחרי פלישת חמאס, כשכולם עוד היו הלומים וכואבים. היה צורך להרחיק את האשמה מהממשלה ומהעומד בראשה, והקרקע כבר היתה מוכנה. כל שנדרש כדי להסיט את הציבור ההמום שביקש תשובות, היה להלביש את הפייק ניוז הקונספירטיבי על הדמויות שהובילו רגע לפני את המחאה נגד ההפיכה המשטרית — והנה שתי ציפורים במכה אחת. לא עזר למנהיגי המחאה שהם קיפלו את הדגלים ורצו לחזית כבר ב־7 באוקטובר, לא עזרה להם ההתגייסות האזרחית האדירה אחרי הטבח. הם לוהקו מראש לתפקיד ה"בוגדים מבפנים".

תיאוריות קונספירציה הן תוצר לוואי כמעט לכל מגה אירוע, בארץ ובעולם, מרצח קנדי ורבין, דרך מתקפת 11 בספטמבר ועד חיסוני הקורונה. אבל מה שמייחד את האשמות השווא סביב 7 באוקטובר היא הרוח הגבית שקיבלו מהממסד: חברי כנסת, שרי הממשלה, עיתונאים בכירים. הן כבר לא היו קונספירציות, אלא האשמות מרומזות, ומרומזות פחות, שמגיעות מהצמרת השלטונית.

לצד התיאוריות, המסר שחלחל היה הצורך בנקמה ובניצחון מוחלט, וזה איפשר שני דברים — חיזוק המורל של צה"ל, שהוא כנראה המכנה המשותף הרחב ביותר של הישראלים, והדחקת נושא החטופים מראש סדר העדיפויות. כך הגענו למצב שבו 101 ישראלים שנחטפו עדיין נמצאים בעזה כתוצאה ממחדל בלתי נתפס של המדינה. "על פאקינג קוטג' יצאו מיליון אנשים לרחוב ועל חטופים אתם יושבים בבית", זעק אביו של החטוף טל שוהם, שעדיין בשבי. חודש אחר כך כבר הושלכה על אביה של החטופה לירי אלבג ביצה בהפגנה מול בית הליכוד בנתניה.

זה קורה משום שהשנה הטרלול והשקר כוונו בלי היסוס למקום הכי רגיש ואינטימי בחברה הישראלית — האובדן והשכול. משפחות החטופים היו אמורות להיות בדרגת הקדושה הגבוהה ביותר. כאב, שכול וערבות הדדית היו מאז ומתמיד ערכי בסיס בחברה הישראלית. אותן משפחות, שחייהן נעצרו לפני שנה והן נאבקות בכל הכוח להשיב את יקיריהן הביתה, הפכו לאויב. יורקים עליהן ברחובות, מקללים אותן בהפגנות, טוענים בפניהן שהפכו לכלי פוליטי, שוטרים נוקטים כלפיהן באלימות, חברי כנסת משפילים אותן.

צריך לומר דברים נכוחה: אם תינוק בשבי הפך לדיון עקרוני של 'האם רוצים או לא להחזיר אותו עכשיו ובכל מחיר', אנחנו כבר לא אותו עם. אם משפחות של חיילות בנות 19 שנלקחו באכזריות לשבי חמאס נאלצות לפרסם סרטון שחושף אותן במצבים קשים כדי לטלטל את הציבור, אנחנו כבר לא אותו עם. ואם יש כאלה שחושבים ששליטה בציר פילדלפי חשובה יותר מחיי חטופים, למרות שכל שדרת הפיקוד בצה"ל טוענת בתוקף שלא מדובר בהכרח, אנחנו כבר לא אותו עם. יריקה בפרצוף של חטופות ששבו מהתופת או צעקות כלפי המשפחות שהן "שמאלניות" בגלל שהן מבקשות להשיב את יקיריהן — הן אובדן מסוכן של חמלה ואנושיות ודרך ארץ. אדם לאדם הפכנו לאויבים מסוכנים, לאנשים זרים זה לזה. תחושת אחדות הגורל התפרקה, ובמכוון.

בנימה קצת אישית יותר, בעבר לא ייחסתי חשיבות גדולה מדי לחיבור הפנימי החזק הזה, אולי מפני שראיתי אותו כמובן מאליו. באותו אופן גם ראיתי את התפקיד של המדינה שלי לשמור עליי, כחלק בלתי נפרד ממי שאני, מהידיעה שזה הבית שלי, הביטחון שלי בחיי היום יום.

אבל היום, בסיוטיי, אני עומדת על קצה צוק, עומדת ליפול לתהום, וזה שבא להושיט לי יד שואל קודם אם אני הולכת להפגנות במוצאי שבת. ואני לא יודעת מה התשובה הנכונה שעליי לענות כדי להציל את חיי. הסיוט הזה משקף שבר עמוק, רגשי, אובדן של חיבור שעלול לא לחזור לעולם. אבל כשאני מתעוררת ומתעשתת, אני מבינה מיד שחייבים להמשיך להילחם עליו.

‍