ב־17 בנובמבר, כחודש לאחר טבח 7 באוקטובר ותחילת המלחמה בעזה, הוקם באוניברסיטת קולומביה מאהל מחאה פרו־פלסטיני. סנונית ראשונה שהציתה גל עצום של מחאות נגד ישראל ב־140 מוסדות אקדמיים מובילים בארצות הברית, ובהם הרווארד, NYU, ייל ו־UCLA, ובעשרות אוניברסיטאות אחרות בעולם, בין השאר בצרפת, הולנד, בלגיה, בריטניה, אוסטרליה וארגנטינה. המפגינים, בעיקר בארצות הברית, השתלטו על שטחים בקמפוסים, מנעו בגופם מעבר של סטודנטים יהודים וישראלים והתעמתו באלימות עם גורמי הביטחון. בשם חופש הביטוי, ראשי האוניברסיטאות נמנעו מדיכוי המחאות, חרף הסכנות שהציבו בפני הסטודנטים המזוהים עם ישראל. מלבד הדרישה כי ממשלות יחדלו לשלוח נשק לישראל, המפגינים קראו לניתוק קשרי המוסדות עם חברות ואוניברסיטאות ישראליות. פלח משמעותי בחבורות המפגינים הללו היו גם סטודנטים יהודים שביקשו לבדל את עצמם מהשלכות המלחמה בעזה וממה שמוגדר בלקסיקון הצבאי "נזק אגבי".

אזלת היד של מנהיגי מוסדות ליגת הקיסוס לנוכח האנטישמיות המשתוללת הביאה לבסוף לשימועים בקונגרס האמריקאי ולהתפטרותן בבושת פנים של נשיאות הרווארד, אוניברסיטת פנסילבניה ולבסוף גם קולומביה. בתחילת השנה האקדמית החדשה בשלהי אוגוסט האחרון, מפגינים בארצות הברית שביקשו להמשיך את המחאות נאלצו להתמודד הפעם עם סדרת כללים חדשה ומגבילה, שמטרתה למנוע הישנות המחאה משולחת הרסן שנצפתה באביב, זו שליבתה גל של שנאה נגד ישראל ברחבי העולם. מבין כל אמצעי התעמולה האנטי־ישראליים והפרו־פלסטיניים המשגשגים מאז הטבח שביצע חמאס, ההפגנות ההמוניות בקמפוסים היו, כך נראה, העוצמתיות והמשמעותיות ביותר. השפעתן על הטיית הנרטיב נגד ישראל, צבאה ואזרחיה הן עוד גורם מפלג בזירת לחימה שסופה לא נראה.

תמר טוניק

‍