"רילוקיישן" הוא הכינוי ה"פרווה" והמודרני; "בריחת מוחות" הוא השם המקצועי ו"ירידה מהארץ" הוא העממי והשגור ביותר, אבל כל המילים הללו מתארות תופעה שמאז קידומה של ההפיכה המשטרית מדירה שינה מעיני כולנו: עזיבה משמעותית של משפחות ישראליות את הארץ בחיפוש אחר עתיד טוב יותר.

ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, כבר סימן את המהגרים החדשים כתופעה המסוכנת ביותר לישראל, גם במציאות שאחרי 7 באוקטובר ולמרות האיומים הביטחוניים והגיאו־פוליטיים חסרי התקדים בהיקפם ובחומרתם. הבעיה היא שמאוד קשה לבדוק הגירה בזמן אמת שכן מדובר באתגר מתודולוגי לא פשוט (כמה זמן למשל צריך לעבור עד שישראלי שעזב לחו"ל נספר כ"מהגר"?). יתרה מזו, היות שהתופעה חדשה יחסית, עדיין לא חלף מספיק זמן כדי לדעת כמה מהישראלים שעזבו אכן נשארים בחו"ל.

לפי נתוני הלמ"ס, בשנת ההפיכה המשטרית חל זינוק של כ־30% במספר המועמדים להגירה ("היוצאים") שעמדו על 55.3 אלף, לעומת ממוצע רב־שנתי של 37 אלף בלבד. לפיכך, מאזן ההגירה (יוצאים לעומת נכנסים) הוכפל לרמות שלא ראינו זה עשורים רבים. נתונים חלקיים ל־2024 מצביעים על העמקת המגמה: זינוק של כ־58%. המהגר החדש הוא צעיר, נשוי, משכיל ומאזור המרכז.

לא ברור עד כמה המלחמה מבריחה מכאן אנשים, אבל ברור שהניהול הכושל של הממשלה הנוכחית וחוסר התקווה שהיא מפזרת מוציאים בהתמדה את הרוח ממפרשיהם של עוד ועוד ישראלים שלפתע בוחנים ברצינות תרחיש הגירה שעד כה מעולם לא עלה על דעתם. מדינת ישראל  — וכלכלת ישראל — תלויות באופן מוחלט בישראלים שמשרתים בצבא, עובדים, תורמים ומשלמים מסים. בלעדיהם, אין כאן קיום.

אדריאן פילוט

‍