עידן עמדי הוא הפנים של ישראל היפה 2024. הוא פרץ לחיינו ב־2010 כפיינליסט ב"כוכב נולד", העניק לחיילים הקרביים פתחון פה כששר על פוסט־טראומה ובעיות שבנפש ב"כאב של לוחמים" וכונן תת־ז'אנר של סינגר־סונגרייטרים קרביים, שמציפים כיום את הפלייליסט. אבל השנה הוא זינק מעמדה של אמן אהוב לאייקון. אחרי הכל, במדינה מסוכסכת ומקוטבת, אנחנו רגילים למנהיגים שמתנערים מאחריות, מסיטים את האש לאחרים ודואגים בעיקר לעצמם. ולעומתם, זמר מצליח, שהוא בעל ואב לילדים, לא ניצל את הצ'ופרים שיש לסלבס וחזר ליחידת המילואים שלו כדי להילחם בעזה. כל כך היה נכון לתת מעצמו, שהוא נפצע קשה מפיצוץ בדרום הרצועה.

אבל התאונה והשיקום לא פגעו בממלכתיות שלו, ולא הפכו אותו לצמא דם או תאב נקמה. כשהציעו לו להדליק משואה ביום העצמאות, סירב בנימוס בגלל הרגישות לחבריו שנפלו ואלה שעוד נלחמים. וכשהתעוררה ביקורת סביב טקס הזיכרון לציון שנה ל־7 באוקטובר, הוא ביקש מהשרה מירי רגב לקבל את הפשרה שהציע הנשיא, וכתב: "אנחנו צריכים יותר פשרות בינינו בתקופה המדממת הזו". כזאת רגישות והכלה – הלוואי על כל הפוליטיקאים שלנו.

עדות למעמדו של עמדי אפשר למצוא גם בהצלחה המסחרית שלו. עוד כשהיה בשיקום מהפציעה, בנק לאומי שילם לעמדי מאות אלפי שקלים כדי להשתמש בשירו "הזמן האחרון" לקמפיין שבו הבנק נפנף בסיוע שלו למשפחות המפונים. וביוני מפעל הפיס בחר בו כפרזנטור תמורת 2 מיליון שקל לשנה. זכותו המלאה של עמדי לתרגם את האהדה הציבורית אליו לכסף – אין צל של ספק שהוא הרוויח כל שקל ביושר – רק רצוי שייזהר. אף אחד לא רוצה שהאייקון הלאומי יהפוך למלבין הלאומי.

דודו מצויינים

‍