ממשלת נתניהו העמיקה השנה את השתלטותה על משרות מפתח בשירות הציבורי ובחברות הממשלתיות באמצעות מינויים פוליטיים.

זה התחיל עם מינויים של יועצי שרים חסרי ניסיון למנכ"לי משרדים ממשלתיים, כמו במקרה של משה בן זקן במשרד התחבורה, המשיך עם מקורבים שמונו למשנה למנכ"לי המשרדים, כדוגמת טלי אלבז במשרד האנרגיה, ולא הפסיק גם ברשויות סטטוטוריות שעליהן אחראית הממשלה. כך, למשל, שר התקשורת שלמה קרעי מינה את ד"ר אודליה מינס כממלאת מקום יו"ר רשות השנייה, בניגוד לדעת היועמ"שית והיועץ המשפטי של משרד התקשורת שקבעו שמינס אינה עומדת בתנאי הסף.

השר דודי אמסלם, המופקד על רשות החברות הממשלתיות ולא מזמן ביקש למנות את עורך דינו אליהו אהרוני לדירקטור בחברת "חוצה ישראל", מתקשה לראות את הבעייתיות שבעניין. "התפקיד שלי זה למנות דירקטורים ולהגיש אנשים שאני מכיר ומעריך", הוא אמר לאחרונה כשנשאל על כך. בנוסף לכך, אמסלם פועל בניגוד לעמדת נציבות שירות המדינה כדי להנחית את רועי כחלון בתפקיד מנהל רשות החברות הממשלתיות, ולבטל את נבחרת הדירקטורים.  

ההשתלטות על המינויים המשיכה גם בסאגת איושן של שתי משרות בכירות ורגישות אחרות — הפרויקטורים לשיקום הדרום והצפון. בשני המקרים הסכר נפרץ לגמרי כשהממשלה החליטה ששתי המשרות ימונו בפטור ממכרז, ללא דרישה לתנאי סף וללא בקרה ופיקוח. כך מונו אליעזר צ'ייני מרום לתפקיד פרויקטור הצפון, ויפתח רון טל מונה לתפקיד המקביל בדרום, חרף התנגדות היועצת המשפטית לממשלה. מאז הספיקו אחד המינויים להתפוצץ לממשלה בפרצוף מסיבות שונות ומאמצי השיקום עדיין מתנהלים בעצלתיים. על החגיגה הזאת מנצח נציב שירות המדינה, דניאל הרשקוביץ. בחלק מהמקרים הוא משמש כחותמת גומי, באחרים הוא שותק אל מול העברת סמכויות הנציבות לידי שרי הממשלה. כהונתו של הרשקוביץ הוארכה עד לדצמבר, אבל נתניהו כבר מחפש את הנציב הבא שיאפשר לו את אותה מידה של חופש פעולה.

צבי זרחיה

‍