בעולם מתוקן, למשפחות החטופים לא היה מקום בגיליון הזה. הן לא היו זוכות לטייטל של משפיעות, כי הן לא היו צריכות להשפיע או להיות בעין הציבורית שנה שלמה לאחר שיקיריהן נפלו בשבי חמאס. הן היו יושבות עכשיו בסלון, מדפדפות בנטפליקס, אוכלות ארוחת ערב. המאבק שלהן היה מאחוריהן, גם אם הטראומה ואדוותיה עדיין לא. כרמית פלטי קציר הייתה מתקשרת לאחיה, אלעד, ואומרת לו שהוא לא צריך לאסוף את הילדים מחר אם זה עדיין גדול עליו, ושזה בסדר, שילכו יחד למשחק של מכבי חיפה, מועדון הכדורגל שאהד, בשבת. עפרי ביבס הייתה מקלחת את אריאל וכפיר, מאפשרת לאחיה ירדן ולשירי לצאת לשתות משהו.

בעולם מתוקן, הורי התצפיתניות לא היו נדרשים לתזמן במשורה שחרור תיעודים לתקשורת מחטיפת בנותיהם, או בכלל לסגל לעצמם מיומנויות של מנהלי קמפיינים משופשפים; רייצ׳ל וג׳ון גולדברג־פולין לא היו צריכים להיפגש עם ראשי מדינות, להתנוסס על שער מגזין "טיים" ולנאום בוועידה הדמוקרטית; אחיו של אור לוי, מיכאל, לא היה פותח את ועידת כלכליסט בלונדון החודש; כרמל גת היתה מתרגלת בעצמה 40 ברכות שמש לרגל יום הולדתה ה־40 שצוין במאי, ללא עשרות אנשים שהגיעו בהזמנת בני משפחתה לכיכר החטופים. לא היתה יותר כיכר חטופים. שירית ירושלמי, אמא של עדן, הייתה מתראיינת איתה לאחד ממוספי החג ואומרת למראיין בעיניים נוצצות: ״מצאנו אותה״.

אבל עולמנו איננו מתוקן, ודאי לא המדינה שבה אנו חיים. בעולמנו המעוות, החטופים אינם אלא כלי לשרידותו הפוליטית של ראש ממשלה ציניקן ששקוע עד צוואר בענייניו המשפטיים, ובני משפחותיהם — אויבי העם.

החטופים נחטפו בפעם הראשונה ב־7 באוקטובר על ידי ארגון טרור רצחני, ובפעם השנייה על ידי ממשלה משיחית קיצונית שדואגת להשאיר אותם בעזה, בעת שמשפחותיהם שבויות בסיטואציה בלתי אפשרית שמאלצת אותן להיאבק בנבחרי הציבור שלהן עצמן. בעולמנו ההפוך, בשעתן הקשה ביותר, משפחות החטופים — 101 במועד ירידת הגיליון הזה לדפוס, מספר בלתי נתפס — התעשתו מיד ויצאו לקרב חייהן. למרות החרדה האיומה, ולמרות שהממשלה — אותה ממשלה שנושאת באחריות למחדל 7 באוקטובר — משסה בהן אזרחים שטופי שנאה, הן ממשיכות לפעול באופן מעורר השראה.

זה 358 ימים שמשפחות החטופים — לא רק אלה שעדיין שם; גם אלה שכבר הוחזרו, חיים או מתים — זועקות את זעקתם וזעקתן של אלה שנגמר להם הזמן והחמצן במנהרות חמאס. יום־יום הן נאבקות בזמן החולף, בייאוש ובחד־ממדיות של פני אהוביהן על השלטים, קמות מהמיטה, ועושות: מפגינות, נפגשות עם כל מי שרק אפשר, מוציאות ספרים (״מר הפקרה״), יוזמות ועידת חקירה אזרחית ועוד. העשייה הזו מפיחה תקווה מפתיעה, כי בחלק גדול מהמקרים המשפחות מתגלות בה כעתודה בעל כורחה של ההנהגה הישראלית. הן נקלעו לסיטואציה, והתעלו לגודל השעה למרות הכתף הקרה. הבנתם כבר אצל מי קרה בדיוק ההפך.

במדינה שרבים מאיתנו רוצים לחיות בה, האומץ, הנחישות וחוסר ההתנצלות של עינב צנגאוקר, אמא של מתן, היו מזכים אותה במקום גבוה ברשימה של מפלגה כלשהי (ולא באיומים קונקרטיים ברצח); החמלה, יכולת הניתוח, האצילות ותשומת הלב לפרטים של כרמית פלטי קציר, אחותו של אלעד שנרצח בשבי חמאס ובתם של רמי שנרצח בביתו בניר עוז וחנה שנחטפה לעזה ושוחררה במסגרת עסקה בנובמבר, היו מקנים לה תפקיד בכיר בממשלה; הרהיטות, החוסן ויכולת הארגון של גיל דיקמן, בן דודה של כרמל גת שנרצחה בשלהי אוגוסט בשבי חמאס, היו ממונפות לוועדות הכנסת; רייצ׳ל גולדברג־פולין האצילית ומעוררת ההשראה היתה עומדת בראש יוזמת פיוס בין חילונים לדתיים. והרשימה עוד ארוכה.

האנשים האלה, שעולמם טולטל עד העצם, מתמודדים עם הרע מכל בנסיבות הגרועות ביותר. בלוטו של החטיפות, לו היה כזה, הם קיבלו את הקלפים הכי פחות טובים. תומכי עסקה ומתנגדיה כאחד אמורים להתייצב מאחוריהם בענווה, תוך הפנמת מילותיו הנוקבות של אלי אלבג, אבא של לירי: ״עד שלא יחטפו לכם את הילדים, תסתמו״.

במקום, באופן שובר לב ומנהיגותי כאחד, הם אלה שמזכירים לנו על בסיס יומיומי ערכים שכבר שכחנו, מאלצים את כולנו לשנן שייאוש אינו תוכנית פעולה, ורותמים אותנו למאבק על דמותה של המדינה שעוד יכולה להיות לנו — כזאת שבה כולם ערבים זה לזה. בני משפחות החטופים הם היחידים שהצליחו להניע מאות אלפי אנשים לצאת לרחובות ולמחות מאז תחילת המלחמה, בעקבות הירצחם של כרמל גת, אלמוג סרוסי, עדן ירושלמי, הירש גולדברג־פולין, אורי דנינו ואלכס לובנוב בשבי לפני שבועות ספורים. הם התקווה לתיקון שאנחנו כל כך צריכים כעת. עבורם, יש לנו רק שלוש מילים כעת: תישארו חזקים, תשרדו.

רוני דורי

‍