רב־אלוף הרצי הלוי נתפס לא מוכן. על פניו, כל חייו הכינו אותו לרגע הזה: במשך כמעט 40 שנה הלוי מתכונן למלחמה — מהרגע שבו התגייס לגרעין נח"ל ב־1985 ועד שנכנס לתפקיד ראש המטה הכללי של צה"ל ב־1 בינואר 2023. הלוי מכיר את החומר. הוא היה בכל התפקידים הרלבנטיים, בכל הגזרות החשובות ובכל הצמתים הקריטיים: מ"פ צנחנים בלבנון, מפקד סיירת מטכ"ל במבצע חומת מגן, מפקד חטיבת הצנחנים בעופרת יצוקה ולאחר מכן ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הדרום. אבל זה לא עזר. הניסיון של הלוי וההיכרות האינטימית שלו עם עבודת אגף המודיעין ועם הנעשה ברצועת עזה לא הצליחו ברגע האמת למנוע מאלפי מחבלים לפלוש לשטח ישראל, לטבוח בכ־1,200 ישראלים ולחטוף 251 לתוך הגיהינום העזתי. האחריות והאשמה על אירועי 7 באוקטובר ילוו את הלוי לשארית חייו, בכל יום ובכל לילה.

הלוי כמובן אינו נושא באחריות ובאשמה לבדו. כשהמלחמה פרצה הוא כיהן רק עשרה חודשים בתפקיד ו"ירש" את הקונספציה מקודמיו. הלוי גם לא הספיק לממש את התוכנית הרב־שנתית שקידם, ולזכותו ייאמר שגם אם היה רוצה לשנות מקצה לקצה את תפיסות הצבא, כנראה שלא היה מצליח לעשות זאת תוך זמן כל כך קצר.

כל הקרבות והמלחמות שבהם השתתף הלוי לא הכינו אותו להתמודדות עם הפוליטיקה הישראלית ולמפגש עם האיש ששולט בה. גם במקרה הזה הרמטכ"ל נתפס לא מוכן. הוא לא ידע על תוכניות חמאס אבל היה מודע היטב לכך שממשלת ישראל ומהלכיה פוגעים בביטחון ישראל. אזהרותיו אפילו לא נפלו על אוזניים ערלות, שכן ראש הממשלה נתניהו ונאמניו — שבויים בהיבריס המסוכן שגם הוא חלק מהקונספציה שהביאה את האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה — סירבו אפילו להקשיב להן.

הצבא של הלוי אומנם נכשל ב־7 באוקטובר, אך המבחן שלו החל באותו יום. בשנה האחרונה צה"ל מתמודד עם מלחמה רב־זירתית ממושכת, מורכבת ומרובת נפגעים שהצריכה גיוס מילואים מסיבי, הביאה לפגיעה קשה במעמדה הבינלאומי של ישראל ולאחרונה גם להתמודדות עם אמברגו תחמושת מתהדק. כל זה קרה על רקע ביקורת מוצדקת מבית, ומתקפות פוליטיות מצד נתניהו ושותפיו שמבקשים להטיל רפש על צמרת הצבא וכך להסיט מעצמם את האחריות למחדל.

ניתן לומר שהצבא שהלוי מוביל עומד באתגרים הללו בהצלחה לא מבוטלת. האזהרות מבית מדרשו של אלוף במילואים יצחק בריק ואחרים על כך שצבא היבשה לא יכול להתמודד עם תמרון קרקעי התגלו כהפחדות לא מבוססות, וצה"ל גילה יכולות מרשימות במיוחד בכל הקשור להשתלטות על יעדים מורכבים, חיסול הכוח הלוחם של חמאס ותקיפות כירורגיות בלבנון. עם זאת, לצד ההצלחות המבצעיות הכבירות שכללו גם מבצעי חילוץ הרואיים של חטופים, היו גם לא מעט הנחיות מבצעיות שהובילו למוות מיותר של חטופים ושל אזרחים פלסטינים. לכך יש להוסיף מקרים בהם פוליטיקה של שנאה השתלבה בתאוות נקם, ותוך כדי לחימה החלו להופיע עדויות לכך שחיילי צה"ל ביצעו פשעי מלחמה של ממש שלא כולם טופלו כראוי. לאור כל אלה, המבחן של הלוי עדיין לא תם.

למרבה האירוניה, בימים שלפני פרוץ המלחמה הלוי עסק באופן אינטנסיבי במורשת מלחמת יום הכיפורים. בנאום שנשא בעצרת המרכזית לציון 50 שנה למלחמה אמר הלוי דברים שדומה שנכתבו על המלחמה הנוכחית: "כל מי שחי במדינת ישראל ב־6 באוקטובר 1973 זוכר היכן היה בשעה שיללת הצופרים חתכה את דממת צהרי יום הכיפורים... את שנת ה־50 למלחמת יום הכיפורים צה"ל מקדיש לזיכרון וללמידה. ההכרה בחטאי העבר חשובה, אך חשובה ממנה היא הבחינה הביקורתית של ההווה לאור טעויות העבר ולקחיהן... חשוב להטיל ספק בהנחות היסוד המודיעיניות, המבצעיות והאסטרטגיות, ולברר תדיר את גבולות הרתעתנו את האויב. יש להקפיד על כשירות היחידות בסדיר ובמילואים, על שילוב הזרועות ועל תיאום מאמצי המודיעין והאש. מעל הכל, יש לשקוד על טיפוח הרעות והלכידות... כאשר אויבינו שוב טועים לשקול איום רב־זירתי על ישראל, האחריות לשמור על צה"ל חזק ומלוכד מוטלת עלינו, על כל מי שמחויב לברית הישראליות". שבוע לפני הנאום, כשנפגש עם בני משפחתו של רמטכ"ל מלחמת יום כיפור דוד (דדו) אלעזר, אמר להם כי "לנו יש זכות גדולה ללמוד ולהסתכל כמופת ודוגמה, להתבונן למעלה ולומר 'אם יהיו מבחנים קשים, ככה אנחנו רוצים להיות'". אמר ולא ידע מה אמר.

בימים אלו הלוי נלחם על המורשת שלו, ועדיין ביכולתו להשפיע על דמות הצבא והמדינה שיהיו פה לאחר שהתותחים יפסיקו לירות. זו כנראה הסיבה שהוא עדיין לא התפטר. הלוי, כך נראה, החליט דווקא לקחת אחריות ולהישאר בתפקידו כדי לנסות לתקן את מה שאפשר ולתת קונטרה לממשלה הקיצונית והמסוכנת ביותר בתולדות המדינה. זו החלטה לא קלה שבטח מייסרת את מצפונו של החייל מספר 1 מדי יום — אבל מדובר בהחלטה ערכית וכנראה שגם מחויבת מציאות.

יובל שדה

‍