בתוך כאב הלב הלאומי של השנה האחרונה סיפקו הנבחרות האולימפית והפראלימפית רגעים קטנים של שמחה ותקווה, שהפכו לכל כך נדירים בתקופה כזאת. למשך מספר שבועות ביולי ובאוגוסט, ישראלים מצאו את עצמם דבוקים למסך — והפעם לא למהדורת חדשות מצמררת. זה התחיל, כמו תמיד, עם נבחרת הג'ודו. שלושה ג'ודאים ישראלים זכו לעלות על הפודיום — רז הרשקו (כסף), ענבר לניר (כסף) ופיטר פלצ'יק (ארד) — אך את הרגע המרגש ביותר סיפק המאמן, אורן סמדג'ה, שאיבד את בנו מספר חודשים קודם לכן במלחמה. "הגענו עם עוד תיק של 800 קילו על הגב — ידענו מה יהיה האפקט אם נזכה במדליה", אמר לעיני המצלמות בעודו דומע, ולא הותיר עין אחת יבשה גם בקרב הצופים. סמדג'ה זיקק את התחושה — אפקט הזכייה בכל מדליה השנה, במצבה הקשה של המדינה, היה מרגש פי כמה עבור הצופים. בהמשך האולימפיאדה עלו וריגשו גם נבחרת ההתעמלות האמנותית, שזכתה במדליית כסף, ארטיום דולגופיאט (כסף), והשייטים שרון קנטור (כסף) ותום ראובני (זהב), שבזכותו נוגנה "התקווה" במעמד הגמר.

שבועיים לאחר נעילת האולימפיאדה, נפתחו המשחקים הפראלימפיים שסיפקו גם הם לא מעט רגעי גאווה ותקווה. המשחקים הללו, שלרוב זוכים לתשומת לב קטנה משל המשחקים האולימפיים, קיבלו משנה חשיבות לנוכח כמות הפצועים העצומה שהתווספה השנה למדינת ישראל. קשה היה שלא להתרגש מהאנשים שהתגברו על הכל, נכנסו לאולמות הספורט והצליחו להיות הטובים ביותר בתחומם. הנבחרת הפראלימפית גרפה מספר שיא של 10 מדליות — בהובלת השחיין עמי דדאון (4 מדליות — שתי זהב, כסף וארד), מורן סמואל (זהב), אסף יסעור (זהב), נבחרת ישראל בכדורשער נשים (כסף), מארק מליאר (ארד), שחר מילפלדר וסאלח שאהין (ארד) וגיא ששון (ארד).

נטע־לי בינשטוק

‍