אפשר להתלונן על אנטישמיות; אפשר להתנחם במסקנה של ג'ון ספנסר מווסט פוינט שישראל נמנעה מפגיעה באזרחים יותר מכל צבא בהיסטוריה; אפשר לספר על הסיוע ההומניטרי שזורם לעזה ב־200 משאיות ביום. הכל נכון, ועדיין אנחנו על שני ספסלי נאשמים בהאג. גם בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) וגם בית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC).

בבית הדין הבינלאומי הדרך עוד ארוכה. הדיון בתביעתה של דרום אפריקה נגדנו טרם החל, ועד כה אנחנו בבקשות לצווי ביניים. בינתיים בלמנו את מה שלא רצינו – את הפסקת הלחימה. לעומת זאת בבית הדין הפלילי שולט על ההצגה התובע קארים חאן, שמבקש להוציא צווי מעצר בינלאומיים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. שם הסיכון גבוה יותר. אם בית הדין ייענה, צווי המעצר יכולים להתבצע ב־67 המדינות שאשררו את האמנה. ישראל וארה"ב לא אשררו. ישראל, לפיכך, טוענת נגד סמכות ביה"ד אבל התובע דחה את הטענה. מה שיכול אולי להציל את נתניהו וגלנט (ואת השם הטוב של כולנו) אלה הם שני מהלכים פנימיים שמנוגדים, בשלב זה, לאינטרס של נתניהו: עקרון המשלימות והקמת ועדת חקירה ממלכתית. שניהם מבטאים פיקוח וחקירה משפטיים, עצמאיים ובלתי תלויים בשלטון. הסתה והצהרות לאי־ציות של שר בממשלה נגד היועצת המשפטית לממשלה ונגד בית המשפט העליון מסכנות את עקרון המשלימות, וכך גם ההתנגדות נתניהו לוועדת חקירה, שדרישה להקמתה תלויה כרגע בבג"ץ.

אפשר לנטרל סיכונים. סנקציות, למשל, ייבלמו כנראה בווטו אמריקאי במועצת הביטחון. בעניין צווי המעצר, יימנעו מקבלי הצו מלנסוע למקומות מסוכנים. הנה, פוטין חי בשלום עם הצווים, אבל לא יוצא מרוסיה. אבל מה שחשוב הוא שהסיפור של האג הכניס אותנו לרשימת המצורעים הבינלאומית. אז טוב שיש הסברים טובים, אבל הכתם הזה לא יירד במהרה.

משה גורלי

‍