ב־7 באוקטובר המדינה, כמאמר הביטוי הרווח, לא "הייתה באירוע". גבולות המרחב היו חדירים ומטושטשים, והמוסדות שהיו אמורים לתפוס פיקוד בתוכו התמהמהו או קרסו. ההתפעמות מיאיר גולן ויצחק בריק שירדו לשטח והצילו עשרות אם לא מאות בני אדם על סמך הודעות ווטסאפ, היא לא מעט תוצר של הקונטרסט לקריאות מקפיאות הדם שזרמו למוקדי החירום ולאולפני החדשות באותו יום. קריאות על גבי קריאות לעזרה שנותרו ללא מענה. ביום שייזכר לדיראון עולם, ויש לקוות שייחקר ללא משוא פנים, המדינה לא הייתה שם. האנשים כן.

בשעות, בימים ובשבועות שאחרי היום הזה, ארגוני החברה האזרחית הצילו את ישראל מעצמה: הם חילצו אזרחים מהעוטף, אספו ושינעו ציוד לוגיסטי והומניטרי בהיקפים אדירים, חיברו בין מפונים למארחים, סייעו באיתור נעדרים, העמידו שירותי הסעות, גייסו תרומות, בישלו לכל מי שהיה צריך וסיפקו תמיכה נפשית. יותר מכל הם היו מקור לסולידריות מרחיבת לב, ועבור העוסקים במלאכה זה שימש כבלון חמצן.

חלק מהיוזמות צמחו מתוך ארגוני מחאה שהוקמו וצברו תאוצה עוד לפני השבת השחורה. החמ"ל האזרחי שפעל בגני התערוכה, למשל, הוא יוזמה משותפת של אחים לנשק, מחאת ההייטק, בונות אלטרנטיבה ומטה חופשי בארצנו, שרובם (למעט בונות, שהוקמה בתגובה לאונס הקבוצתי באילת) הוקמו בתגובה לאיום ההפיכה המשטרית. כך קרה שדווקא במהלך חודשי המחאה שבהם השסע בעם הגיע לשיא, הונחו התשתיות הטכנולוגיות והארגוניות למערך הבולט באיכויותיו המאחדות ביום הפקודה, התגלות של ממש. בשיאו, התנדבו בחמ"ל 15 אלף איש מדי יום, אנשים שעשו הכל — מסיוע אדמיניסטרטיבי ועד איתור חיות מחמד אבודות וקלנועיות שנשכחו בחיפזון המנוסה מהעוטף.

היו גם כאלה שהתרוממו מתוך הכאוס הגדול, כמו למשל לב בטוח, יוזמה ייעודית־פרטנית של אנשי טיפול מיודעי פסיכדליה שקמה עוד באותה שבת לצורך תמיכה פסיכולוגית לשורדי מסיבות העוטף, ושמהווה כיום קול חשוב ודומיננטי בתחום בריאות הנפש בישראל. אבל בין אם הלכו והתפתחו או דעכו עם צמצום הצורך, נותרו התנדבותיים או התמסדו, הארגונים מילאו חלל עצום שהיה קיים כאן עוד לפני האסון — תוצר של הזנחה ארוכת שנים, בפרט של השירות הציבורי ושל תחום בריאות הנפש. הטבעיות שבה החליקו למקומה של המדינה יכולה להיות מסוכנת, לא רק משום שרגולציות ותנאי סף הם כן נחוצים. היא מסוכנת משום שנרמול כזה מייצר אשליה של תפקוד מיטבי, בזמן שהמדינה מתפוררת.

היא מסוכנת משום שהפוליטיקאים התרגלו שהחברה האזרחית סוגרת להם פינות, ובציניות אין קץ אף גוזלים על כך קרדיט. את כספי משלמי המסים הם יכולים להמשיך להזרים לציבור שהקואליציה חפצה ביקרו, או סתם לרכוש בהם ציוד לחימה שלא עומד במבחנים בעשרות מיליוני שקלים. הם יכולים להמשיך עד כדי אבסורד מטמטם את הדעת למנוע תחבורה ציבורית בשבת לחיילים שצריכים להגיע לבסיס, כי נדבנים יממנו הסעות במוניות.

לא פלא, אם כך, שההכרזה על הענקת אות הנשיא לחמ"ל האזרחי ביוני האחרון זוהמה בזעקות של ארגון ימין, שטען שמדובר ב"הונאה" משום שאחים לנשק, שלכאורה מסתירים את מעורבותם בו, "מטיפים לסרבנות". הטשטוש באירועים כאלה הוא אף פעם לא מקרי, תמיד מכוון ומשרת אינטרס מסוים. בינתיים החמ"ל האזרחי קיבל את אות הנשיא, והציבור הישראלי עדיין זוכר את התרומה שלו ושל יתר הארגונים שפעלו, אבל ככל שהטשטוש הזה יימשך, כך גובר הסיכון שהם יישכחו. וכך, המלחמה הבאה עשויה לפגוש ישראל הרבה פחות חסונה כלכלית ועוד פחות מלוכדת, עם ארגוני חברה אזרחית שנסחטו עד דק במלחמה הנוכחית. המעט שאפשר לעשות הוא לזכות אותם בכבוד ובהערכה שמגיעים להם.

רוני דורי

‍