באחרית הקיץ, ימים ספורים אחרי שמחבלי חמאס הוציאו להורג שישה חטופים במנהרת הדמים שמתחת לשכונת תל סולטאן ברפיח, השתלשל בחבל דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, לפיר בעומק של 20 מטר. המטרה: להביא לעולם עדות מתוך הגיהינום.

בעומק הזה הנשימה קשה גם עבור איש שאת מרבית דרכו הצבאית עשה בצללים והכי רחוק ממצלמות ומיקרופונים — בתחילה כלוחם בשייטת 13 ומאוחר יותר כמפקד היחידה המובחרת. אגלי הזיעה על פניו היו עדות אילמת לשבריר מסיוטם של ששת הצעירים שלשרי ממשלת ישראל לא היה דחוף לשחרר בעסקה.

מחשכת המוות של המנהרה, הם יצאו בשקי גופות. הגרי היה שם כדי להצביע על בקבוקי הפלסטיק המלאים בשתן בצבע כתום כהה, על מוצרי ההגיינה של שתי הנשים שביניהם, על ערכת השחמט שאולי סייעה להם להעביר את הזמן, על המזרנים הדקים שעליהם ישנו, ובסופו של דבר על הקרקעית החולית ספוגת הדם שעליה נמצאו לאחר שנרצחו באכזריות.

מיד לאחר מכן, התבייתה מכונת הרעל של הימין על הגרי. הטיעון? דובר צה"ל מנציח את הפרוגרסיביות שהפכה את צה"ל לתבוסתנים שלא מכריעים את האויב.

רק אנשים שאיבדו את דרכם לחלוטין מסוגלים כנראה לייחס לסרטון של הגרי תעמולה שמיטיבה עם חמאס. לא התיאורים שוברי הלב שלו טלטלו את השופרות האלה אלא התובנות שנגזרו מהם: רק עסקה תציל את החטופים שעדיין חיים; הגברת הלחץ הצבאי על חמאס הורגת אותם; מריחת הזמן רוצחת גם את מעט הסולידריות שעוד נשארה בחברה הישראלית שמפוררת בכוונת מכוון.

כשנתניהו עושה מהמלחמה עניין פוליטי והקבינט נראה כמו קרקס, הגרי הפך למסביר הלאומי. הוא היחיד שמוכן, וכנראה גם מסוגל, להישיר מבט אמפתי אל העם החבוט ולענות על שאלות. הוא ברירת המחדל באסונות, בכשלים ובכל הפחדים כולם כשראש הממשלה טומן את עצמו בבונקר, האמיתי או הדמיוני, עד יעבור זעם או עד שיצליח להסדיר נשימה. בעיתות של נחמה והישגים מעודדים הגרי מוצא מעט זמן להפוגה. אל הפודיום הרי עולה אז רק ראש הממשלה.

בנוסף לכל זה, הגרי הוא גם הפנים של צבא שכשל כישלון מחפיר ב־7 באוקטובר ובשנים שקדמו לו כשחטא ביוהרה, נשבה בקונספציות והחליף את משקפות השדה במשקפיים ורודים. גם הוא יודע שעל כך אין סליחה וכפרה, ורואים את זה עליו.

יובל אזולאי

‍