האלופה יפעת תומר־ירושלמי, הפרקליטה הצבאית הראשית, הפכה בחודשים האחרונים בעל כורחה לדמות מאוימת, והאבטחה עליה תוגברה. אלה שמאיימים על האלופה השנייה בתולדות צה"ל אינם מחבלים מחמאס או מחיזבאללה, אלא עבריינים מבית שלא רואים כל פסול בתמיכה בחיילים שחשודים שאנסו איש חמאס במחנה שדה תימן. האיומים הם חלק מרצף אירועים שכלל בין היתר פריצת אספסוף מלווה בחברי כנסת לבסיסי שדה תימן ובית ליד (תוך התעלמות מוחלטת של המשטרה), ואיומים על חוקרי מצ"ח שעצרו את החשודים.

הפצ"רית היא מטרה נוחה וטרף קל למכונת הרעל מסיבות ברורות: היא אישה, משפטנית, חברה במטכ"ל, והיתה בעבר יועצת המטכ"ל לענייני מגדר. בדומה לאלוף פיקוד המרכז הקודם, יהודה פוקס, היא פשוט ניסתה לבצע את עבודתה במציאות שבה השלטון מחבל במאמציה.

המתקפות הללו מתרחשות על אף שתומר־ירושלמי אינה מאתגרת את המטכ"ל מבחינה ערכית. אמנם מלחמת "חרבות ברזל" החלה כמלחמה הצודקת בתולדות המדינה, אך ככל שהזמן עבר, הלכו וגברו העדויות מהשטח על מה שלכל הפחות אפשר להגדיר כ"מעשים לא ראויים" של חיילי צה"ל. במשך הזמן הזה לא ניכר שהפצ"רית התעקשה לפעול כדי לבלום את המעשים הללו, ובהם את אלה שקשה שלא לראות בהם פשעי מלחמה של ממש.

התבטאויות הפצ"רית בהקשר זה נשמעות כמו הדהוד רופס של דף המסרים הצה"לי הקלאסי על "עליונותנו המוסרית", וניכר שמה שמטריד אותה באמת הוא הנזק הבינלאומי שפשעים כאלה עלולים לגרום למדינה ולא החרפה המוסרית שבביצועם. במילים אחרות, יפעת־ירושלמי אינה בדיוק מגדלור ערכי יוצא דופן אלא בעיקר פועלת להסיר מבכירי המדינה את האיום שיוגש נגדם כתב אישום בהאג.

לתועמלנים, כל זה לא באמת משנה. עצם קיומה של תומר־ירושלמי ושל מערכת אכיפת חוק הוא סיבה מספיק טובה בשביל לשסות בה את כלבי התקיפה שלא יעצרו עד לניצחון המוחלט שלהם על מנגנוני הצבא והמדינה.

יובל שדה

‍