מאז התמנה לנשיא סין ב־2013 הקפיד שי ג'ינפינג לנקוט גישה דיפלומטית בכל הנוגע לסכסוך ישראל־חמאס, כשהמסר שהועבר לשני הצדדים התאפיין בדפוס ברור: קריאה לצדדים לנהוג איפוק, הדגשת חשיבות פתרון שתי המדינות והתחייבות לתמיכה בשיחות שלום, ככל שאלה יתקיימו. טבח 7 באוקטובר והמלחמה בעזה שיקפו שינוי כיוון מובהק. מלבד הקריאות הרגילות להפסקת אש, חזרה למו"מ ויישום פתרון שתי המדינות, בייג'ינג נמנעה מגינוי חמאס והביעה עמדה חריפה בכל הנוגע לתגובתה של ישראל למתקפה נגדה. כך, כבר ב־15 באוקטובר, בשיחה עם עמיתו הסעודי, האשים שר החוץ הסיני את ישראל ב"תגובה לא מידתית שהיא מעבר להגנה עצמית", והגדיר את המערכה הצבאית כ"עונש קולקטיבי" נגד תושבי עזה. מאז, באינספור הזדמנויות, נציגי ממשל סינים חזרו והביעו את הסתייגותה של בייג'ינג מהתנהלות ישראל בעזה, והרשתות החברתיות הסיניות, וויצ'אט ו־Weibo, התמלאו בשיח אנטישמי בחסות הממשלה, המפקחת על הפלטפורמות. במהלך הלחימה בעזה, צה"ל אף חשף שימוש של חמאס באמצעי לחימה מתוצרת סין.

בפורום סין־ערב לשיתוף פעולה (CASCF) שהתקיים במאי, המסרים נגד ישראל היו העוינים ביותר בתולדותיו. בנאום הפתיחה, שי קרא לכנס ועדת שלום בינלאומית לסיום הלחימה בעזה והתחייב לתרום לפלסטינים. הצהרת הפתיחה לא כללה כל אזכור למתקפת הטרור של חמאס, לחטופים או למתקפות השלוחים האיראניים, ואילו הצהרות הסיכום כללו גינויים חד־צדדיים לישראל וארצות הברית.

לפי חוקרי מכון ראנד, עמדת סין כלפי ישראל משקפת את שאיפתה למצב את עצמה כחלופה לארצות הברית בסדר עולמי חדש. השפעתה הגדלה במזרח התיכון של יבואנית הנפט הגדולה בעולם כוללת לא רק את חיזוק היחסים עם איראן, אלא גם קשרים הדוקים עם סעודיה ומפרציות אחרות. יחסים אלה מעלים סימני שאלה בנוגע לאחזקת חברות ממשלתיות סיניות בנכסים אסטרטגיים ישראליים, בראשם נמל המפרץ בחיפה.

תמר טוניק

‍