אסון 7 באוקטובר, היום הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל, יצר בעל כורחו התפרצויות מופלאות של גבורה אזרחית וצבאית. באותו יום גויסו אלפי חיילי מילואים בפקודת צו 8, אך גם בלעדיה — הם נהרו בהמוניהם לבסיסים.

בצה"ל דיווחו על אינספור מקרים שבהם שיעור ההתייצבות ביחידות עבר את ה־100%. רוח ההתנדבות היתה כה גבוהה, עד שלא ניתן היה לחייל כל כך הרבה אנשים ורבים נשלחו לבתיהם (ואז חזרו למחרת נחושים אף יותר).

אלה שלא יכלו להתגייס מצאו אפיקים אחרים לתרום בהם, וחמ"לים אזרחיים סיפקו ציוד ללוחמים, סיוע לקורבנות וידיים עובדות לחקלאי העוטף שנותרו ללא פועלים. ישראל היפה, לא כקלישאה.

שנה חלפה מאז. המלחמה שפרצה עדיין נמשכת, והחזית הדרומית מול החמאס (שממשיכה לגבות קורבנות רבים מדי) הפכה להיות משנית לעומת החזית הצפונית מול חיזבאללה. חבית הנפץ ביהודה ושומרון על סף התלקחות, או שכבר הוצתה — וברקע החות'ים והאיראנים ממשיכים לשגר מדי פעם תזכורות לשאיפותיהם האלימות בדמות טילים בליסטיים וכטב"מים. הסולידריות חסרת התקדים של ימי המלחמה הראשונים פינתה את מקומה לחיים עצמם, או לפחות לשברי החיים שנותרו מהם.

אותם 100 אלף אזרחים, בסך הכל אחוז מהאוכלוסייה, שהחזיקו את צבא המילואים בימי השגרה שלפני המלחמה הם פחות או יותר אלה שמחזיקים אותו עכשיו — רק שהמשימות שעימן צה"ל מתמודד כעת כפולות ומכופלות. בשל המחסור הקשה בכוח האדם בצה"ל שחרורם של חיילי מילואים רבים נדחה, ואזרחים רבים מצאו את עצמם עושים יותר מ־200 ימי מילואים תחת אש ומסכנים את חייהם בזמן שבינתיים, החיים האזרחיים שלהם מתפרקים בבית.

והם התפרקו השנה לכל הכיוונים. רבים וטובים הבינו שלחיים כפולים יש מחיר. לא ניתן להיות באותה עת לוחם מילואים, הורה למופת, בן או בת זוג וקרייריסטיים. כשיש יותר מדי כדורים באוויר, כמה מהם ייפלו לבטח. ישנם כאלה שחזרו הביתה וגילו שהזוגיות כבר לא מה שהיתה; אחרות נאלצו לדחות את התואר בעוד שנה; רבים גילו שמעסיקים לא ששים להציע להם עבודה ואחרים גילו שהעסק שלהן התפרק והלקוחות נפוצו לכל עבר.

ויש את אלה שלא חזרו, או שחזרו אחרים. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, כשליש מההרוגים במלחמה היו מילואימניקים. לפי נתוני אגף השיקום כ־70% מכעשרת אלפים הפצועים במלחמה הם מילואימניקים. ולמרות המספרים המזעזעים, השמות ממשיכים להתווסף לקירות הזיכרון, ועתיד טוב יותר אינו נראה באופק.

הבעיה מחריפה כשנזכרים שנטל השמירה על ביטחונה של מדינה שלמה נופל על מעטים שכבר נתנו (ועוד נותנים) את כל מה שיש להם. כידוע, החרדים בישראל אינם נושאים בנטל, ולצידם עומדים ראש ממשלה ושרים שנלחמים בחירוף נפש כדי שהמצב לא ישתנה. חבילת הסיוע במיליארדי שקלים שמשרדי האוצר והביטחון התחייבו להעביר למילואימניקים היא לא יותר מפלסטר שלא יכול לרפא את הפצע העמוק והמדמם הזה.

הפתרון הרדיקלי ביותר לבעיית המילואימניקים הנוכחית עובר בשינוי מדיני שיוביל להפסקת המלחמה. שר הביטחון יואב גלנט אמר כבר במאי כי "סופו של המעשה הצבאי במעשה מדיני", אך מאז דבר כמעט לא השתנה. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתנהל במציאות של מלחמה אינסופית שבה אזרחים שמגויסים לצבא למשך שליש מהשנה — ובניגוד לתעמולה האורווליאנית שמופצת פה חדשות לבקרים זו לא גזרת גורל, וזה לא תמיד היה ככה. פתרון מדיני יאפשר למדינת ישראל להשתקם מההריסות ולתת לאנשי המילואים לבצע את המשימה האמיתית שאותה הם צריכים למלא — לחיות את חייהם.

יובל שדה

‍