אסון 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה אחריו הטביעו חותמת סופית על מורשתו של בנימין נתניהו כמחרב מדינת ישראל. שנה של פילוג, הסתה ושיסוי של נאמניו במתנגדיו, תוך קידום הפיכה משטרית אנטי־דמוקרטית וטמינת הראש בחול בנוגע להשלכות, הסתיימה באסון הגדול ביותר שידעה ישראל ב־76 שנות קיומה. אסון מתמשך, טרגי, שסופו לא נראה לעין.

אירועי השנה החולפת הדגישו שוב את חולשתו הגדולה של נתניהו בקדנציה הנוכחית. במידה רבה, החולשה הזו, שנטלה ממנו את שארית עצמאותו הפוליטית, היא שהובילה אותו ואת ישראל אל התהום.

בשנתה הראשונה של הממשלה בחר נתניהו לחבור ליריב לוין ושמחה רוטמן, בלי לזהות בזמן שאין להם עוצמה פוליטית מספקת כדי לכפות על הציבור הפיכה משטרית. בשנתה השנייה, מאז 7 באוקטובר ופרוץ המלחמה, הוא חבר לאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שאותם נרמל מבעוד מועד כדי לשרוד בשלטון. כמו לוין ורוטמן, גם הצמד הנוכחי מבקש לקצור הישגים פוליטיים קיצוניים, מהירים ובלתי הפיכים, בניגוד לעמדת רוב הציבור. סמוטריץ' ובן גביר, מבחירה, הם שני שותפיו של נתניהו לקבינט בכל פעם שהוא נדרש לקבל בקור רוח הכרעות הרות גורל מול סינוואר, נסראללה וחמינאי.

בתוך סיר הלחץ הזה נתניהו פעל בדרך היחידה המוכרת לו – הימנעות מפעולה ומשיכת זמן. את הלחץ הצבאי הכבד וחסר התקדים שהפעילה ישראל בעזה בתחילת המלחמה הוא לא השכיל לנצל להשגת הסכם שיביא לכניעת חמאס וישיב את החטופים. מצד שני, נציגי הימין המשיחי הקיצוני בממשלה ראו באסון הזדמנות לשובה של ההתיישבות בעזה, כמעט שני עשורים אחרי ההתנתקות ממנה. תחת הלחץ שלהם כשל נתניהו בהגשמת היעד החשוב ביותר שבעבורו יצאה ישראל למלחמה: השבת אזרחיה שנחטפו.

נתניהו, שכבר לפני עשור במבצע צוק איתן היה ראש הממשלה הראשון שמפר את ההסכם בין מדינת ישראל לאזרחיה, שלפיו היא אינה משאירה אותם בשבי האויב, הפך את ההפרה הזו לאידיאולוגיה. איום פירוק הממשלה על ידי שותפיו הקיצוניים הביא לכך שהמדינה תחת הנהגתו הפנתה עורף לאזרחיה ויצרה משבר אמון שיידרשו שנים לשיקומו.

באופן בלתי מתקבל על הדעת במשטר דמוקרטי שנסמך על אמון אזרחיו, עד עצם היום הזה ראש הממשלה נמנע מלקבל אחריות למה שהוביל ל־7 באוקטובר או לעצם האסון. חודשים על חודשים שנתניהו נמנע מלהתייצב מול הציבור הקרוע והפצוע ברגעים הקשים שעברו עליו, והופיע בפומבי רק כדי לקחת קרדיט על הצלחות של מערכת הביטחון.

במקום זה, מכונת הרעל שהחזירה את נתניהו לשלטון הופעלה בשיא העוצמה. 1,200 הנרצחים, מאות החטופים, התבוססות בבוץ העזתי, מאות חיילים מתים והפקרת חבל ארץ שלם בצפון, לא גרמו לנקיפת מצפון אחת במנגנון ההרס שמקיף אותו. המכונה הדפה בשמו כל טענה שהועלתה נגדו ואין מי שלא נפגע - מהרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, דרך שר הביטחון יואב גלנט והאופוזיציה, עד התקשורת ומשפחות החטופים. כולם הפכו לבוגדים ואויבי המדינה, שלא לומר שותפיו של רב־המרצחים יחיא סינוואר. ככל שגברו ההוכחות למחדל של נתניהו, כך גברה ההסתה. סיסמת הקרב שלו – ביחד ננצח – הפכה למטבע לשון צינית וארסית כלפי כולם.

זה לא במקרה. העיסוק העיקרי של נתניהו כיום הוא ניסיון לשנות את תפיסת המציאות בציבור, ודף המסרים עודכן בהתאם: לא מדובר בעוד סבב לחימה מול ארגוני טרור אלא במלחמת אין ברירה שהוא המושיע האפשרי היחידי בה; הכשל הביטחוני שייך לדרגים הצבאיים, שאותם ירש מממשלת בנט־לפיד; המשבר הכלכלי הוא בסך הכל חוסר הבנה של חברות הדירוג, שמוזנות מארגוני המחאה; הסכם להשבת החטופים אינו נחתם אך ורק בגלל סינוואר; וציר פילדלפי הוא לא מקל בגלגלי הסכם כזה, אלא הציר שיכריע את עתיד המערכה ומדינת ישראל. המסרים ברוח זו שיוצאים מלשכת ראש הממשלה אינם סתם מסולפים לטובת נרטיב מועדף, אלא מעלים חשש כבד שנתניהו חי במציאות אלטרנטיבית, מוגן על ידי קרוביו, שחוסמים בעבורו את המציאות.

במצב הנוכחי נתניהו בעיקר קונה לעצמו זמן. עוד זמן בשלטון, עוד זמן שבו לא תקום ועדת חקירה ממלכתית שתגלה את פשעיו ומחדליו, עוד זמן על מנת שהבייס הפוליטי ימחל לו על האסון וישתכנע שבלעדיו המצב היה יותר גרוע. זה כל מה שנתניהו רוצה: זמן. וכל אמצעי כשר להשגת המטרה, לרבות הפקרת החטופים, שנמקים והולכים ומתים בשבי חמאס. ראש הממשלה רוצה לדחות ככל שאפשר את הצבעת האמון של העם על עתידו בבחירות דמוקרטיות. בחירות שלו היו נערכות זמן קצר אחרי 7 באוקטובר היו מסתיימות בתבוסה מהדהדת, מביאות לקיצו הפוליטי וגם מדביקות לו לעד את האחריות למצב שאליו הידרדרה ישראל.

נתניהו יודע שבסופה של כל דחיינות מגיע הצומת שבו אין ברירה אלא לפעול. כרגע התאריך המדובר הוא סוף מרץ 2025. עד אז הכנסת מחויבת להעביר את תקציב המדינה, ולא היא תפוזר. וכשמולו תקציב של גזירות ושותפות קואליציוניות חרדיות לא מרוצות, ראש הממשלה נאלץ לעשות מעשה. אלא שגם המעשה הזה אינו מעשה של שינוי ושיקום, אלא של נכלוליות פוליטית מהזן המוכר והמסואב: כך נולד, נכון לכתיבת שורות אלה, ניסיון הרחקתו של שר הביטחון גלנט וקירובו של מי שהיה "בוגד" עד לא מזמן, גדעון סער. התעצמות הלחימה מול חזבאללה סיכלה את המהלך בינתיים אבל אפשר להיות בטוחים שמהלכים דומים עוד יימצאו בשרוול של נתניהו. רק לא ליפול.

לכן גם אם ניצחון בבחירות בבוא היום יהיה קשה להשגה, אפשר להסתפק בנטרול האפשרות של האופוזיציה להקים ממשלה, מה שישאיר אותו כראש ממשלת מעבר. ואם יהיה צורך זה יימשך, בחירות אחרי בחירות, כפי שהיה בקורונה. קשיות הלב מול משפחות החטופים, המפגינים או חיילי המילואים היא חלק מהתכנון. מבחינת נתניהו זה הם או הוא, והתשובה היא הוא, בכל מחיר. מדינת ישראל אולי נפגעה קשות ב־7 באוקטובר, אבל כדי להפיל את המצודה בבלפור, או ברחוב עזה או את זו שבקיסריה, צריך יותר מזה.

רועי ברגמן

‍