לקח לשר הביטחון יואב גלנט קצת פחות משבועיים לקבל אחריות פומבית על אסון 7 באוקטובר. בהצהרה לתקשורת שנשא בשטחי הכינוס בעוטף עזה ב־19 באוקטובר הוא אמר "אני מוביל לוחמים לקרב 45 שנה. אני אחראי על מערכת הביטחון, הייתי אחראי עליה בשבועיים האחרונים גם באירועים הקשים, ואני אחראי להביא אותה לניצחון". לכאורה, זוהי אמירה מתבקשת, כמעט מובנת מאליה. באותו זמן הצטרפו דבריו של גלנט לאמירות דומות שהשמיעו הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש אמ"ן. אלא שדבריו של גלנט נתפסו באותה עת חריגים בגלל היעדרה של אמירה דומה מצד ראש הממשלה, שמזה שנה לא מצליח להוציא מפיו מילים שמזכירות קבלת אחריות או הכאה על חטא.

נראה כי קבלת האחריות של גלנט היא לא מן הפה אל החוץ אלא ביטוי של תהליך פנימי ואמיתי. גלנט הוא פוליטיקאי שמאז ומתמיד שידר חוסר תחכום וכריזמה מוגבלת שמודגשת אף יותר בזכות חיתוך הדיבור הצבאי והמונוטוני שלו. בשנה וחצי האחרונות התווספה לתדמית הזאת גם נטייה מרגיזה לומר את האמת בסביבה שבה מעטים רוצים לשמוע אותה. באופן מפתיע, שילוב התכונות האלה הפך בשנה האחרונה את גלנט לאחד הפוליטיקאים החשובים ביותר בישראל.

בימים שבהם האופוזיציה מפחדת מהצל של עצמה, שר הביטחון מהליכוד הפך ליו"ר האופוזיציה האמיתי — מהיחידים שמצליחים לספק אלטרנטיבה רעיונית ופרקטית לסיסמאות "הניצחון המוחלט" החלולות שמגיעות מקיסריה. במילים חדות ופשוטות, גלנט הכריז השנה שללא מהלך מדיני וקידום תוכנית ל"יום שאחרי" ישראל תיגרר לשלטון צבאי ברצועת עזה שיעלה במחיר דמים כבד ובמחיר כלכלי עצום. בהמשך, גלנט התעקש לקדם את עסקת החטופים, והזכיר לנתניהו שלא רק שלמדינה יש חוב מוסרי להחזיר אותם לביתם, אלא שהגעה לעסקה היתה עשויה לאפשר הסדרה בצפון ולמנוע את התחממות החזית מול חיזבאללה. במקרים אחרים התעמת עם השר בן גביר והאשים אותו בכך שהוא מנסה להבעיר את המזרח התיכון, מסכן את הביטחון הלאומי של ישראל ויוצר פילוג פנימי בעם. בסוגיית גיוס החרדים הוא התעקש על מתווה עם הסכמה רחבה שייתן מענה לצורכי הצבא וימנע מחלוקות נוספות בזמן מלחמה, מה שגרם לנתניהו לרצות להחליף אותו בגדעון סער, שאיתו קל יותר לגנוב סוסים.

גלנט הוא אנומליה פוליטית. אין לו "בייס" או תומכים מוגדרים, ובקואליציה ובליכוד הוא מתנהל כמו גנרל נטול חיילים. למרות זאת, הוא מצליח לשמור על מאזן אימה מול נתניהו, שניסיונותיו החוזרים והנשנים להיפטר ממנו עלו עד כה בתוהו. במידה רבה אפשר להגיד שהבייס של גלנט הוא הציבור הרחב, שבסקרי דעת קהל מעניק לו תמיכה לא מבוטלת ומתנגד נחרצות לניסיונות להדיחו. יש להניח שזיכרון "ליל גלנט" הותיר בנתניהו צלקת, וכעת הוא חושש מאובדן אמון של החיילים ומשרתי המילואים בזמן מלחמה.

אלא שגלנט אינו שר ביטחון מושלם. רחוק מזה. אומנם הוא קיבל אחריות על אירועי 7 באוקטובר, אך בשנה האחרונה הוא זה שמוביל את מערכת הביטחון במלחמה נטולת הכרעה. ועל אף שהוא היה מעוניין לקדם עסקה להחזרת החטופים, האחריות לכך שעשרות מהם עדיין נמקים בשבי מוטלת גם על כתפיו. נוסף על כך, הטלת האשמה על בן גביר לא פוטרת את גלנט מאחריות לאירועים שהתרחשו בתחום אחריותו, כמו חיילים שלוקחים את החוק לידיים בעזה, בגדה או בשדה תימן, ומערערים על סמכות הצבא. כמו כן, גלנט לא הצליח למצוא מענה לבעיות כוח האדם העצומות שצה"ל מתמודד איתן במלחמה, וסביר להניח שגם הוא, כמו שאר חברי הדרג המדיני, לא מבינים עד כמה כבד העומס המוטל על המשרתים, העורף והמפונים הרבים.

לעתים נדמה גם כי גלנט לא הצליח לעשות את המעבר המנטלי מאלוף בצה"ל למצביא. אם הוא סבור שבן גביר פועל להבעיר את המזרח התיכון, שנתניהו מסכן את חיי החטופים מסיבות פוליטיות או שישראל נגררת לשלטון צבאי מסוכן בעזה, עליו לקום ולעשות מעשה ולא רק להתריע.

דווקא היה לו ממי ללמוד. גלנט היה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אריאל שרון, שלטוב ולרע ניהל את מלחמת לבנון הראשונה כשר ביטחון מעל ראשו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין. גלנט ה"ממלכתי" לא דומה לשרון, אך מתוקף תפקידו הוא זה שצריך להוביל את המערכה. הוא לא צריך למלא את פקודות הדרג המדיני – הוא הדרג המדיני.

לפי שעה, גלנט לא מתכוון להתפטר מתפקידו על רקע תפקודה הלקוי של מערכת הביטחון ב־7 באוקטובר. מבחינתו קבלת האחריות היא להיאחז בתפקיד ולמנוע מנתניהו להפוך לשליט נטול אופוזיציה מבית, שיוכל למנות בעצמו את צמרת המטכ"ל הבא שתסור למרותו.

שנה לאחר האסון, מצא את עצמו גלנט בתפקיד כפול: הוא גם הילד ההולנדי שתוקע את האצבע בחור שבסכר, וגם הילד שמכריז שהמלך עירום. זה לא מעט, אבל גם לא מספיק. ישראל נמצאת בשעתה הקשה ביותר ונתונה בסכנה אמיתית וברורה להמשך קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית. על גלנט מוטלת האחריות לשמש גורם אקטיבי שיחזיר את ישראל למסלול שפוי ובטוח.

יובל שדה

‍