שבועיים לפני יום השנה הראשון ל־7 באוקטובר, קשה היה לישראלים שלא לתלוש שערות בתסכול: איך ייתכן שגופי מודיעין שמצליחים לחדור היישר ללבו של ארגון טרור במדינה אחרת ולגרום לאלפי ביפרים ומכשירי קשר להתפוצץ בו בזמן על גופם של פעיליו ולהכות אותו בתדהמה, היו עיוורים לחלוטין לכוונות הפלישה של חמאס — ממש מתחת לאפנו — למרות אינספור הסימנים שהלכו והצטברו? יש בדיסוננס הזה משהו בלתי נתפס, מרתיח.

בדומה לכל הצמרת המדינית והביטחונית, ראש השב"כ רונן בר וראש המוסד דדי ברנע נושאים באחריות למחדל 7 באוקטובר. האחריות על כך שלא היה מודיעין שימנע את המתקפה חונה אצל השניים (על אף שראש השב"כ התריע באופן כללי על מלחמה מתקרבת עוד ביולי), אבל מעבר לכך היא כוללת אלמנט חשוב אף יותר: לא בר ולא ברנע (ככל שאנו יודעים) ערערו על הקונספציה שחמאס מורתע, ושמשום כך עדיף לרכז מאמצים בזירות אחרות.

נשיאה מלאה באחריות משמעה התפטרות. ראש השב"כ, שמתוקף תפקידו מופקד על הזירה הפלסטינית יודע זאת, הודה בכישלון בפני עובדי השב"כ ובמהלך השנה יצאו דיווחים על כך שבכוונתו להתפטר בסוף המלחמה.

מאז חלפה כמעט שנה ונראה שהמלחמה רחוקה מלהסתיים. גם הערכיות הגלומה במעשה ההתפטרות התערערה: האם על בר לזוז מתפקידו כאשר הוא יודע שראש הממשלה נתניהו יחליף אותו במקורב צייתן? או שאולי הדבר הנכון הוא להידבק לכיסא עד שממשלת הבלהות תתפרק? נכון לעכשיו נראה שבר החליט שהאפשרות השנייה עדיפה, ולו רק בשביל להתריע על כך שהמשטרה מוחלשת מאי פעם ומכך שהשר המופקד עליה, איתמר בן גביר, מספק רוח גבית לטרור היהודי שמסכן את עצם קיומה של מדינת ישראל. לא בטוח שזה מספיק.

האחריות על ברנע פחותה מזו של בר, אך קיימת. אחרי הכל, המוסד היה מופקד על תפעול ציר העברות הכספים שנבנה בין ישראל, קטאר וחמאס שאיפשר לארגון להתעצם. מאז פרוץ המלחמה ברנע מוביל את המשא ומתן לשחרור החטופים. תפקידו מציב אותו בעמדה בעייתית במיוחד והוא נאלץ לזגזג בין עמדותיו המקצועיות לבין היותו מעין שליח של נתניהו וגחמותיו.

בשנה שעברה נכתב במוסף זה, על רקע התקדמות ההפיכה המשטרית, כי בר וברנע ייאלצו בקרוב להכריע אם הם משרתים את המלך או הממלכה. המציאות התהפכה מאז ב־180 מעלות, אבל הדילמה נותרה בעינה.

יובל שדה

‍