משה ארבל הוא מהדמויות היחידות בקואליציה הנוכחית שזוכות לאהדה רחבה גם בקרב מתנגדי הממשלה. למעשה, החיבוק האוהב שניתן לארבל מצד האופוזיציה תמוה מעט — בסופו של דבר, ארבל הוא שר בממשלה שקידמה את ההפיכה המשטרית, שבמהלכה פרצה מלחמת חרבות ברזל, ושרבים מאשימים אותה בהפקרת החטופים. אלא שזה כנראה נובע מהעובדה שארבל יוצר סדק של תקווה ושיתוף פעולה בין השבטים השונים בעם. ארבל לא יפיל את הממשלה, אבל הוא מדבר בכנות ובגילוי לב על המשקולת שיושבת עליו מאי־שחרור החטופים, ועל כך שהציבור החרדי צריך לעשות חשבון נפש בשאלת הגיוס.

חשיבותו של ארבל לציבור הוא לא תפקודו כשר הפנים, אלא דווקא ההבאה לקדמת הבמה הציבורית דמות תורנית־דתית־חרדית־מזרחית שמאפשרת לשבטים הניצים בישראל לחשוב על שיתוף פעולה. על רקע הקואליציה הנוכחית, ארבל נראה לפעמים כ"עוף מוזר", אך זו טעות, ארבל מייצג סנטימנט עמוק, שהולך וגדל, בציבור המסורתי בישראל שהצביע באופן מסורתי לש"ס, וגם ברחוב החרדי. בשונה ממה שעשויים לחשוב חובביו מן השמאל, ארבל הוא תומך נלהב של ההתיישבות ביהודה ושומרון. מבין כל חברי הכנסת הדתיים והחרדים, הוא גם "התלמיד־חכם" הגדול ביותר, הוא משמש כרב קהילה, והספיק לכתוב שני ספרי הלכה עוד לפני גיל 20.

מפעם לפעם ארבל מתעמת פומבית עם הקולות החרד"לים בממשלה (סמוטריץ', מעוז, בן גביר) והוא מייצג קול של מתינות, אך הקנאות הדתית והחתירה למסורתיות במרחב הציבורי אינם מושגים זרים לו.

בהקדמתו לספרו השני הוא כתב: "הדבר שהכריחני למלאכה זו (לכתוב את הספר, ש"ט), בהיותי בשנה זו בשבת קודש פרשת 'שמיני' באחד מבתי החולים פה בארץ הקודש, השתוממתי ונתחלחלתי לראות את רמיסת קדושת השבת בראש גלוי ומורם, ומיד הנפתי ידי וליקטתי מספרי הפוסקים... היות שידעתי שחילולי השבת אינם נובעים אלא מחמת חוסר ידיעת ההלכה".

הספר שכתב ארבל מלמד משהו על אופיו הפעלתני. כך, על אף שהוא אינו חלק מהקבינט המדיני־בטחוני, הוא עמל לאחרונה על הקמת "ממשלת החזרת החטופים" עם גנץ ולפיד, זאת בשל תחושת המועקה בשל אי־שחרור החטופים.

שלמה טייטלבאום

‍