אף אחד לא רוצה להודות בכך, אבל ככל שחולף הזמן מתבהרת התמונה: מבחינת העולם אין הבדל גדול בין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ולמנהיג חמאס יחיא סינוואר. מבלי לקיים השוואות הדוקות, להעביר קווי דמיון ולסמן מי הוא מי, מדובר בשתי התכתשויות שלכולם כבר מתחיל להימאס מהן. רק שבעוד שעבור ישראל מדובר בהתפתחות חיובית, עבור זלנסקי אלה חדשות רעות. בשבועות הראשונים של המלחמה באוקראינה כולנו עקבנו בשקיקה ובתדהמה אחר האירועים. ניתחנו, הערכנו, הפכנו למומחים לענייני צבא, ציפינו, כאבנו, נדהמנו, ציקצקנו בלשון ואז פשוט המשכנו הלאה. החיילים משני הצדדים המשיכו להיהרג, משפחות עדיין מתפרקות, טילים וכטב”מים עפים לכל עבר מדי יום, אבל העולם כבר לא באירוע. האחרונים שעוד מביעים עניין הם בעיקר נציגי תעשיות הנשק שבוחנים את ההתפתחויות האחרונות בתחום במעבדה הפתוחה שלהם במזרח אירופה.

במקרה של פוטין וזלנסקי, אפילו כשהיוצרות התהפכו בקיץ האחרון ואוקראינה הצליחה להוביל מתקפה מפתיעה ולהגיע למרחק של כמה מאות קילומטרים ממוסקבה, האירועים בקושי הצליחו לגרד כותרות. ב־2022 זלנסקי ופוטין החזיקו את כל העולם בגרון, ובעיקר בחיטה ומתכות, וגרמו לעליית מחירים נרחבת. מאז, כולם למדו לחיות עם המחירים החדשים ובחלק מהמקרים לעקוף את הסנקציות. ב־2023 פרצה מלחמה חדשה, זו שלנו, ותשומת הלב העולמית נדדה הרחק מנשיאי רוסיה ואוקראינה. היום שניהם תקועים במלחמת התשה הדדית מבלי יכולת לצאת ממנה. פוטין לא יכול לאבד את יוקרתו, בעיקר בעיני עצמו ובעיני עמו המסונוור והמנותק מן התקשורת העולמית. זלנסקי מבין שכל הצדקת קיומו בתפקיד קשורה למלחמה ושאחריה אין לו כזו. רוב הסיכויים הם שידו הארוכה של פוטין תגיע אליו, אחרי שייעלם מאור הזרקורים הבינלאומי ויפסיק את מסעותיו בין מנהיגי העולם. גם אלה כבר די עייפים מהמלחמה המתמשכת ומהצורך לספק לה נשק, מה שמייצר מחלוקות פנימיות מיותרות סביב הנושא.

בתקופה האחרונה גם פוטין וגם זלנסקי מתחילים לגשש שוב לכיוון של הסכם שלום שיחלץ אותם מהמבוי הסתום באופן מיטבי. באופן אירוני, מי שעשוי לסיים את הסאגה, הוא דווקא דונלד טראמפ, שאם ישוב לבית הלבן, יהיה כנראה זה שיידע להפעיל על פוטין את נשק יום הדין ששמור וידוע רק לשני מנהיגים מסוגם.

סופי שולמן

‍