כמעט שנה מאז שפרצה מלחמת חרבות ברזל, ברור שישראל רשמה הפסד משמעותי בזירה אחת מרכזית — הקרב על דעת הקהל בטיקטוק. למרות המאמצים הדיפלומטיים וההסברתיים של ישראל באמצעות שליחי תקשורת מנוסים בערוצים ובאולפנים זרים, זירת טיקטוק נותרה מנותקת כמעט לחלוטין מהמאבק ההסברתי שלה.

נדמה שהאנשים האמונים על תדמיתה של ישראל בעולם אינם מבינים את עומק ההשפעה שיש לרשת החברתית הזו על הדור הצעיר, במיוחד בקרב משתמשי דור ה־Z (ילידי אמצע שנות ה־90 עד אמצע שנות ה־2000). עבורם, הפלטפורמה אינה רק מקום שבו הם צורכים תוכן בידורי, אלא גם (ואולי בעיקר) זה שבו הם מפתחים זהות והגדרה עצמית, לומדים באופן לא פורמלי וצורכים חדשות. זירה כל כך חשובה, וישראל פשוט לא היתה שם.

אל מול הריקנות הזו, התארגנו קמפיינים פרו־פלסטיניים ממוקדים ומוצלחים. אחד מהם הוא מבצע אבטיח, שבו השתמשו בסמליל האבטיח — שמסמל את צבעי דגל פלסטין — כאמצעי למתג מסרים פרו־פלסטיניים ולגרום למשפיענים פופולריים בטיקטוק להתייחס לסכסוך. הלחץ היה כה מסיבי, עד שמשפיענים רבים נאלצו להביע את עמדתם בנושא, גם אם תחום עיסוקם לא היה פוליטי כלל. קמפיין נוסף שהצליח מאוד היה "כל העיניים על רפיח", שבו הופצה תמונה שנוצרה בעזרת בינה מלאכותית, וזכתה למיליוני שיתופים ברחבי העולם. התגובה הישראלית הגיעה רק מאוחר יותר, עם תמונה ששאלה "היכן היו העיניים שלכם ב־7 באוקטובר", אך היא לא זכתה לאותו היקף תהודה.

ההפסד הישראלי בטיקטוק מדגיש את הצורך במחשבה מחודשת על ניהול הקרב על דעת הקהל בעידן הדיגיטלי. בזירות העכשוויות, שבהן רגשות עוצמתיים ותכנים ויראליים הם הדלק המניע את השיח הציבורי, ישראל חייבת לגבש אסטרטגיות חדשות המבוססות על הבנת הפלטפורמות, קהל היעד והנרטיבים השולטים. שילוב נכון של כלים דיגיטליים, כמו בינה מלאכותית ותוכן ויזואלי מותאם, לצד תגובה מהירה ומדויקת וגיוס משפיענים, עשוי להיות קריטי למערכות הבאות.

מעיין כהן־רוזן

‍