הציבור הרחב בדרך כלל לא מכיר את הדרג הפיקודי של מפקד האוגדה. מכירים את מפקדי החטיבות הסדירות, כמו גולני וצנחנים, ואת אלופי הפיקוד, אך המונח המעורפל "אוגדה" נותר לא מובן לרבים. מפקדי האוגדה נחשפים לציבור במלחמות, לטוב ולרע. דוגמה זכורה במיוחד היא גל הירש, מפקד אוגדה 91 לשעבר, שעלה לתודעה הציבורית במהלך מלחמת לבנון השנייה. אלא שמלחמת חרבות ברזל היא מלחמתם של האוגדונרים: יש את אלו שהמלחמה קטעה את המשך הקריירה הצבאית שלהם, כמו תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד אוגדה 143 (אוגדת עזה), שהחליט לסיים את תפקידו לאחר האסון וכתב לראשי הרשויות של עוטף עזה כי "נכשל במשימת חייו". אף שרוזנפלד פיקד על אוגדת עזה ב־7 באוקטובר, באופן מפתיע תשומת הלב הציבורית הופנתה לשני מפקדי אוגדות אחרות — ברק חירם ודן גולדפוס.

תא"ל ברק חירם פיקד בתחילת המלחמה על אוגדה 99, נלחם בקרבות בנתיבות וביישובים אחרים, תפס פיקוד על הקרב בקיבוץ בארי והשתתף באירוע מעורר המחלוקת שבו ירו על בני הערובה בבית של פסי כהן. מאוחר יותר נכנס עם האוגדה שבפיקודו לעזה וקיבל החלטה לפוצץ את אוניברסיטת אל־אזהר ועל כך נרשמה לו הערה פיקודית. ביולי נכנס חירם לתפקיד מפקד אוגדת עזה במקום רוזנפלד שפרש. תא"ל גולדפוס פיקד בחודשי הלחימה הראשונים על אוגדה 98 והשתתף גם הוא בקרבות בעוטף ב־7 באוקטובר, בין היתר ברעים, נחל עוז וכפר עזה, ולאחר מכן פיקד על האוגדה בתמרון בעיר עזה ובחאן יונס.

חירם וגולדפוס הפכו לדמויות בולטות לאו דווקא בגלל לחימתם הנועזת בחזית, אלא בגלל דבריהם. בנאום כניסתו לתפקיד מפקד אוגדת עזה אמר חירם כי "עמידתנו האיתנה בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית שהתפתחה כאן — המבקשת הכל עכשיו, לעשות אקזיט, לממש רווחים רגעיים, חברה המבקשת להיות קלילה ונמרצת, מנותקת ממחויבות עברה ומעול עתידה ובעיקר מתמסרת אל הרגע, אל ההווה. אויבינו זיהו זאת והאמינו כי זו תהא שעת הכושר להשמדתנו". לעומתו, גולדפוס זכה לנזיפה חמורה מהרמטכ"ל לאחר שאמר בנאום להנהגת המדינה כי הם "חייבים להיות ראויים לנו". בראיון אחר אמר, כי "הערכים הם בשבילנו. כדי לשמור עלינו. זו המדינה שלנו. אני יותר טוב מהצד השני ואין לי שום כוונה להיות חמאס. אני במדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית, על כל המשתמע מכך".

אין מי שיחלוק על כך שחירם וגולדפוס הם שני אנשים ערכיים שנותנים מדי יום את כל כולם למען מדינת ישראל, אך נדמה כי דור העתיד של המטכ"ל מייצג נאמנה גם את צומת ה־T הערכי שישראל ניצבת בפניו: אפשר לצעוד בנתיב שמכתיב גולדפוס או לחלופין בדרכו של חירם, והכיוון שנבחר יכתיב את אופי המדינה לא פחות מניצחון צבאי כזה או אחר.

יובל שדה

‍