"ראיתי התגברות של אימונים, פעם זה היה אימון של פעם בחודש, פעמיים, פעם בשבוע ואז כמה פעמים ביום... ראיתי התגברות של הפרות סדר על הגדר. בנוסף לזה היה את השיירה של הטנדרים, 30 טנדרים שלוש פעמים ביום שנוסעים מנתיב העשרה עד כרם שלום, שיש להם מחבלים דגלי חמאס ודגלי פלסטין באופן גלוי. נוסעים 300 מטר מהגדר, עוצרים בכל עמדה של חמאס, חמושים ומתצפתים עם משקפות ומצלמות. מדווחים על כל דבר ברמה של באיזה שעה הוא הגיע לעמדה ובאיזה שעה הוא יצא ממנה ומה הוא עשה".

הדברים הללו נאמרו בוועדת החקירה האזרחית על ידי עמית ירושלמי, תצפיתנית ששירתה במוצב נחל עוז עד סוף אוגוסט. מרגרט ויינשטין, שגם היא שירתה כתצפיתנית במוצב נחל עוז הוסיפה: "העברנו כל דבר, גם המפקדות העבירו הלאה... אנחנו מעבירים את זה הלאה ואנחנו לא יודעים לאן זה עובר, מה עושים עם המידע הזה. אנחנו לא מקבלים תשובה על הדברים שאנחנו מעבירים להם והתפקיד של כל מי שלמעלה זה לפרשן את הדבר הזה ולהסיק את המסקנות שלו. מה הם הסיקו, אם הם הסיקו – אני לא יודעת".

אי־אפשר להקשיב לעדויות של ירושלמי וחברותיה, או להקלטות שמעידות על אינסוף הדיווחים האחרים שהועברו על ידי תצפיתניות במרחב, מבלי להשתגע. היה מודיעין, הוא היה איכותי ומדויק – אבל פשוט לא היה מי שיקשיב. הטרגדיה הזו הסתיימה בדרך האכזרית ביותר שניתן היה לדמיין: מחבלי הנוח'בה של חמאס פולשים לישראל לקול דיווחיה של התצפיתנית רוני אשל עד שאלו הגיעו לחמ"ל שבו הן שירתו. התצפיתניות במוצב נחל עוז נרצחו ונשרפו למוות ו־5 מהן עדיין מוחזקות בשבי חמאס.

קשה להימנע מהמחשבה שהיחס המזלזל שהתצפיתניות קיבלו נובע מהמגדר שלהן ומהמעמד הרעוע שלהן בהיררכיה הצה"לית. במקום שבו כל הגנרלים וגאוני הסייבר כשלו – התצפיתניות זהרו כמו אור באפלה, מביאות רסיסים של אמת מהשטח שנבלעו בתוך ים של גיבובי מילים, יהירות וחפיפניקיות. התצפיתניות ניסו להציל אותנו, חבל שאף אחד לא הקשיב להן.

יובל שדה

‍