< לכתבה הקודמת

לכתבה הבאה >

50

ישראל כץ

שר האוצר

בולדוזר בשירות נתניהו

ישראל כ"ץ נכנס לתפקיד שר האוצר באחת התקופות המאתגרות ביותר שידעה מדינת ישראל – שיא משבר הקורונה ששיתק את הכלכלה והעמיק עוד יותר את הגירעון והחוב הלאומי.

כ"ץ אמנם לא נכנס לנעליים גדולות, נוכח ההתאיידות ההדרגתית של קודמו, משה כחלון, בין סבב בחירות אחד למשנהו — אולם היה לו חשוב להשאיר חותם ולסייע למשק, כמה שיותר מהר. ייתכן שידע מהתחלה שמדובר בממשלה שעומדת על כרעי תרנגולת. ללהיטות הזו היה בהחלט היה אפקט חיובי. להתנגדותו הנחרצת לסגר ולהגבלות מחמירות בוודאי היה משקל בקבלת ההחלטות הריכוזיות של נתניהו. למאמציו להותיר חותם היה גם אפקט נוסף, של הרחבת הסיוע תוך שחרור היד הקמוצה של האוצר.

אלא שאחרי הכניסה החיובית, התפקוד הפך להיות פוליטי יותר ויותר. אם התוכנית הראשונה נבנתה בידי גורמי המקצוע, הבאה אחריה (שהבטיחה ודאות עד יוני 2021) נעשתה בניגוד גמור לעמדתם. היום כבר ברור שהמחיר של הוודאות הזו פגע בתמריצים לחזור לשוק העבודה, כפי שהתריעו גורמי המקצוע.

יחסיו העכורים של כ”ץ עם אותם גורמי המקצוע צפו בכל הזדמנות. זה הגיע לשיא בסוף אוגוסט, עם התפטרותו של ראש אגף התקציבים שאול מרידור. מכתב ההתפטרות של מרידור היה כתב אישום על התנהלותו הכוחנית של כ”ץ, בעיקר סביב סוגיית התקציב שכ”ץ סירב נחרצות לקדם (ביישור קו מופתי עם נתניהו). וכמו שהדברים נראים כעת, כ”ץ בהחלט עשוי להיזכר בעתיד כשר אוצר של מדינה חסרת תקציב.

עמרי מילמן