לרובנו יהיה קל לזכור את דלית זילבר משום שהיא זו שחתומה על ביטולה של תמ"א 38, התוכנית שמלווה אותנו כבר עשור. זילבר חתומה על עוד מהלכים אסטרטגיים רבי חשיבות בשוק הנדל"ן המקומי, אבל בתכנון כמו בתכנון את ההשלכות שלהם נרגיש בפועל רק בעוד שנים.

השנה החלה זילבר לקדם מהלך מהפכני שנועד לשפר את תכנון הערים בארץ. היא מבקשת להשיג זאת באמצעות שורה של עקרונות שיחייבו כל תוכנית בנייה למגורים ונועדו לצופף את הערים במטרה להשיג ניצול יעיל יותר של הקרקע ולצמצם את הזליגה לשטחים פתוחים. זה מהלך מתבקש, אפילו הכרחי, אך איש לפניה לא העז לקדם אותו. באופן עקבי ראשי ערים מסרבים לצופף תוכניות בנייה למגורים, מתוך דעה קדומה כי בנייה צפופה פירושה סלמס ואוכלוסייה מוחלשת. זילבר היא גם זו שהעניקה נפח לתוכנית האסטרטגית לדיור. התוכנית נולדה ב־2017 עם יעדי תכנון בנייה למגורים עד לשנת 2040.  

ניתוח תוכניות לבניית אזורי תעסוקה הובילה לתובנה כי יש עודף עצום של תוכניות כאלה, שנוצר בגלל שיטת הארנונה שבה משרדים ממנים את הארנונה הגירעונית שמשלמים תושבים. במצב כזה כל ראש עיר דורש עוד שטחי תעסוקה כתנאי לקליטת תושבים חדשים. זילבר הבינה כי התכנון העודף יוצר ציפיות שווא, שכן מעט מאוד ערים מצליחות באמת לשווק את כל שטחי המשרדים המתוכננים והורתה לאשר תוכניות אלו במשורה.

גם ביטול תמ"א 38 הוא צעד אמיץ ולא פשוט. זו תוכנית שאפשרה להוסיף במהירות יחסית עוד דירות על בניינים קיימים. היא טובה לפוליטיקאים ולפקידים שמשרתים אותם משום שהיא אפשרה להציג נתונים נאים בקצב מהיר. אבל התוכנית סובלת מחסרונות רבים, במיוחד מהעובדה שהיא אינה מאפשרת לתכנן מחדש שכונה. בלי ראייה מרחבית, תוספת של תושבים לבניין אחד בהכרח תבוא על חשבון בניין אחר שלא יעבור התחדשות.

אמיתי גזית

‍