הגורם העיקרי שיקבע אם הרפורמות שמתכננת יפעת שאשא־ביטון ייושמו כלל לא תלוי בה, אלא בשרידות הממשלה. יישום רפורמות במערכת החינוך הענקית תובע לפחות 3–5 שנים, אלא ששרי חינוך מתחלפים כאן בקצב מהיר בהרבה. בעשור הקודם ניסה שי פירון, מקודמיה של ביטון, להוביל את רפורמת הלמידה המשמעותית ולהתאים את הלמידה למאה ה־21 — אבל ממשלת נתניהו־לפיד, שבה כיהן פירון, שרדה שנתיים. מהרפורמה שלו נשאר מעט מאוד.

דרך ארוכה עברה שאשא־ביטון מאז ש"ארץ נהדרת" טענו שכחלון המציא את שמה ועד שנתניהו כינה אותה "פאקה־פאקה, שאשא־שאשא". בציבור היא מזוהה כלוחמת להמשך השגרה בימי קורונה. בעיני רבים היא גיבורה, אבל היא גם הואשמה בהכחשת קורונה. אמירתה ש"חיסונים בבתי ספר הם פשע" הפכה אותה שנויה במחלוקת עוד יותר.

מבין המדינות המפותחות, ישראל ניצבת במקום רע בדירוג מספר הימים שבהם מוסדות החינוך נפתחו כסדרם בתקופת הקורונה — זאת כיוון שממשלות נתניהו לא קיבלו את עיקרון "החינוך לפני הכל". האתגר הגדול של שאשא־ביטון יהיה להשאיר את המערכת פתוחה גם אם יהיו סגרים. הבעיה היא שזה תלוי בעיקר בשאלה מתי יכה בישראל הווריאנט הדרום אמריקאי, שמגלה עמידות גבוהה בפני החיסון. הממשלה ושאשא־ביטון לקחו הימור מאתגר כשעיצבו למערכת מתווה שמבוסס כולו על בדיקות. אם יהיה צורך להעביר את המערכת לקפסולות, זה יהיה קשה מאוד.

שאשא־ביטון כבר פתחה בשתי רפורמות גדולות: מתן אוטונומיה למנהלים, והכנסת מעונות היום למשרד החינוך. רפורמת האוטונומיה למנהלים חלקית מלכתחילה: המנהלים לא יקבלו שיקול דעת בנושא כוח אדם, נוכח החשש להרגיז את ארגוני המורים. המבחן של שאשא־ביטון יהיה אם תצליח לגרום לפקידי משרדה, שרגילים לקבוע למנהלים הכל, לשחרר.

זה עוד ריאלי לעומת תחום מעונות היום, שם משימתה של שאשא־ביטון היא בלתי אפשרית. רק רבע מהילדים בישראל נמצאים במעונות בפיקוח ממשלתי משמעותי. בעבר דרש משרד החינוך מיליארדים רבים כתנאי לקליטת המעונות אצלו. שאשא־ביטון העדיפה לקחת את המעונות, לכונן תחת משרד החינוך רצף חינוכי מגיל 0 ועד ההשכלה הגבוהה, ורק אז להיאבק על תקציבים. בינתיים, היא קיבלה סכום סמלי של 200 מיליון שקל. זה לא יספיק.

דבר אחד ברור: שאשא־ביטון ממשיכה את מדיניות הכניעה לארגוני המורים, שהנהיגו קודמיה. היא מובילה מהלך של ביטול הלימודים בימי שישי בתיכונים — אף שקיצור שבוע העבודה היה הקלף היחיד שהיה למדינה להציע למורים בתמורה לקיצור החופשות הלא הגיוניות במערכת החינוך.

אבל האתגר המיידי של שאשא־ביטון הוא זה שמשרד החינוך מעדיף להדחיק: צמצום הפערים בחינוך, ובפרט אלה שיצרה הקורונה. עד כה, שאשא־ביטון לא פרסמה שום תוכנית לאיתור הפערים ולהתמודדות איתם. אם היא לא תבין את הדחיפות, התלמידים יגררו את הנזקים עוד עשרות שנים.

שחר אילן