נתחיל בבשורות הטובות. מבין כל קבוצות האוכלוסייה שהוגדרו במדינת ישראל כמי שיש לדאוג להן לייצוג הולם דרך העדפה מתקנת, מצבן של הנשים הוא הטוב ביותר. אחריהן נמצאים הנכים, הערבים, ובתחתית הסולם החרדים, הדרוזים, קהילת יוצאי אתיופיה ואנשים עם מוגבלויות.

בין שלל התאוריות הפמיניסטיות שהתפתחו לאורך עשרות השנים האחרונות — מהפמיניזם הרדיקלי, שסבור כי הנשים עדיין שבויות וכבולות בידי החברה הפטריאכלית, ועד לפמיניזם הליברלי, שמאמין ביכולתן של נשים להשיג שוויון במו ידיהן — יותר ויותר נשים הצליחו לאורך השנים האחרונות לכבוש עמדות בכירות חדשות, וכל תקרת זכוכית נוספת שמתנפצת היא ניצחון.

הממשלה ה־36 של ישראל הפכה, ללא הצהרות חגיגיות ובלי יחסי ציבור מיותרים, למופע מרשים של נוכחות נשית. שרות ושרים בחרו באופן מודע למנות נשים למנכ”ליות של משרדים ממשלתיים, ונדמה שהצליחו לעשות זאת בלי להתפשר באיכות. תשע מנכ”ליות עומדות בראש משרדים ממשלתיים, והן מתווספות לתשע שרות מכהנות. בדבר אחד לפחות הממשלה הנוכחית כבר הוכיחה שעשתה שינוי.

אבל מפגן הניצחון הזה הוא גם איום. הוא שוב עשוי לעורר את השאלות עד כמה באמת נשים מופלות לרעה לעומת קבוצות אוכלוסייה אחרות, ואולי בכלל העדפה מתקנת היא מעין מלכודת דבש - שכן המסר שמקבלות נשים מכך שהחברה החליטה להטות את מערכת החוקים לטובתן כי אחרת לא יצליחו, הוא בעייתי. וייתכן שנוכחות שמקשטת משרדים ממשלתיים, ועדות בכנסת או דירקטוריונים היא בכלל לא המפתח לשינוי תודעתי עמוק יותר. השאלות האלה מתעוררות מחדש בכל פעם שנעשה צעד שנוגע לגיוון מגדרי. כך למשל אחד המהלכים האחרונים שנעשו בנושא היה ההחלטה של בורסת נאסד”ק, שזכתה בתחילת אוגוסט לאישור רשות ניירות ערך האמריקאית, לגבי סט של כללים חדשים הנוגעים לגיוון מגדרי. לפי ההחלטה, מרבית החברות בבורסה יהיו מחויבות למנות לפחות אישה אחת בדירקטוריון ודירקטור נוסף שמזוהה כמשויך למיעוט אתני או לקהילת הלהטב"ק. אלא שבמקביל יו"ר הרשות ונאסד”ק זכו לביקורת מצד קבוצות שמרניות, שטענו כי מהלכים כאלה הם מחוץ לתחום השיפוט של הגופים האלה.

הניסיון לראות בהעדפה מתקנת מהלך שמחליש נשים ומעביר להן מסר שהן זקוקות למערכת חוקים כדי לזכות בשוויון מחויבת המציאות חוטא למציאות. אנחנו חיים בסביבה שבה פערי שכר בין גברים לנשים ימשיכו להתקיים כל עוד נשים מנהלות את משק הבית, וכל עוד סביבת העבודה אינה מותאמת לניהול חיי משפחה. במקביל, בחברות מסוימות נשים עדיין מתחנכות מגיל צעיר מאוד שהן לא מחויבות לעצמאות כלכלית, ובהתאם הן זוכות ליחס מפלה לרעה בשוק העבודה ובחברה.  

שאלת האפליה אף זוכה לקבל לעתים רוח גבית מצד נשים שטיפסו אל הפסגה ונוהגות להצהיר שהן לא התקדמו בגלל המגדר שלהן וגם לא נחסמו בגללו. אלא שאותן נשים, הנוטות לייחס את ההצלחה שלהן רק לעצמן, שוכחות להביט לאחור. את ההצלחה שלהן ואת המקום אליו הן הגיעו הן חייבות לא מעט לאותן פמיניסטיות רדיקליות, שלאורך עשרות השנים האחרונות חוללו מאבקים וסללו את הדרך של נשים לכבוש עמדות שהיו מאוישות במשך שנים בידי גברים. את החוב הזה הן צריכות לפרוע כשהן מגיעות לפסגה, אחרי שעברו בדרך הסלולה ולהמשיך לסלול אותה הלאה לדורות הבאים של נשים שעדיין לא מצליחות ללכת בה.

בחזית החלוציות נמצאות נושאות המשרות הציבוריות. לנוכחות שלהן יש ערך רב. לידיעה המוחשית שאישה יכולה להתמודד על ראשות הממשלה, להיות סגנית נשיא בארצות הברית ואולי נשיאה בבוא היום, לכהן כמנכ”לית של בנק, יושבת ראש של חברת חשמל, נשיאת אוניברסיטה או נגידה של בנק ישראל — יש השפעה. היא מאפשרת לנשים בתחילת דרכן להסתכל, לחלום ולהאמין שגם הן יכולות להיות שם. השלב הבא הוא לפלס את הדרך, לסלק ממנה מוקשים ולהקל על נשים להתגבר על אין־ספור המכשולים ששגרת החיים מזמנת להן — מאלימות נשית, גיל פנסיה ועד לחקיקה להעדפה מתקנת.

כל הנשים שהתברגו בצמרת הפקידות בממשלה הנוכחית אינן צריכות להוכיח שהן ראויות לתפקיד שקיבלו, אלא פשוט לבצע אותו על הצד הטוב ביותר. אבל כן חלה עליהן החובה להיות הנציגות של הרוב הדומם של המגזר הנשי ולהשמיע את קולו — בדיונים בוועדות הכנסת, בהליכי חקיקה, ביוזמות לשיפור מעמדן של נשים בחברה או במניעת הליכים המאיימים לפגוע בהן. חובה עליהן לגעת בכל התחומים, מהעלאת גיל הפרישה לנשים, המאיים לפגוע במעמד המועסקות בעבודות שוחקות, ועד יוזמות כמו הצעת החוק לשמירת דגימות מנפגעי עבירות מין. הדרך לשוויון לא תיסלל מעצמה, החשש לחזור לאחור עדיין מרחף בעולם, ולנוכח התחזקות זרמים שמרניים במקומות מסוימים, אף עשוי לקחת אותנו אחורה.

גלית חמי