כמעט שכחנו זאת, אבל אביגדור ליברמן הוא אדריכל הכאוס הפוליטי שליווה אותנו עד יוני האחרון. ליברמן היה זה שסירב להיענות לדרישות החרדים לשינויים בחוק הגיוס, ובעקבות כך יצאו אזרחי המדינה לסבב בחירות שני. במהלך סבבי הבחירות סימן ליברמן את מטרותיו: להביא לסיום עידן נתניהו, להקים ממשלה ללא חרדים, ולהגיע ללשכת שר האוצר. בתחכום, בסבלנות ובנכונות לקחת סיכונים, הוא הצליח לממש את כל המטרות הללו.

כמו חתול תעלול, ליברמן יצר והעמיק את הבלגן, אך באמצעות פעלוליו גם הצליח לנקות את הזירה ולהיות ציר מרכזי בממשלה חדשה בעלת מבנה מוזר ומבוזר, שרק ימים יגידו אם היא מצדיקה את הכאוס שקדם לה. האם היה נכון לקחת את אזרחי ישראל למסע של חוסר יציבות פוליטי למשך שנתיים בשביל לסיים את עידן נתניהו? התשובה על כך לא תינתן ביום אחד, וגם לא בשנה אחת. אך גם אם יעבור תקציב ובו רק חלק מן הרפורמות, הרי זה יהיה צעד משמעותי בכיוון הנכון.

מיום כניסתו לתפקיד, ליברמן הפך למלך הכלכלה הישראלית. הוא אמנם קשוב לפקידות המקצועית, אך כשהוא רוצה לפנק את משרד הביטחון, הוא עושה זאת מעל לראשם של פקידי האוצר. למרות שבריריות הממשלה, ליברמן קידם תקציב מדינה כשלצדו חוק הסדרים שאפתני. הוא ניצל עד תום את משבר הקורונה והגיש לממשלה חוק הסדרים עב כרס, המתאים לימי משבר כלכלי, ואווירת המשבר סייעה לו לגייס תמיכה מכל חברי הממשלה לרוב מוחלט של הרפורמות.

לצד כוחו הפוליטי נהנה ליברמן מניסיון פוליטי שאינו בן השוואה לשום חבר ממשלה אחר, או כמו שהוא בעצמו אמר: “מאז 1996 אני מעורב בכל תקציב מדינה”. כשלוקחים בחשבון את חוסר ניסיונם היחסי של שאר חברי הממשלה, אפשר שמדובר ביתרון יחיד במינו. ניסיונו הפוליטי תורגם לשלושה ערוצים מרכזיים: משא ומתן קואליציוני מדויק, הערכה בקרב חברי הממשלה ותחכום פוליטי. ליברמן ידע שהכנסת עשויה להיות מוקש משמעותי בדרך להעברת תקציב וחוק ההסדרים, ולכן דרש וקיבל שליטה מוחלטת בוועדת הכספים, שתאפשר לו להעביר את התקציב ואת הרפורמות החשובות בחוק ההסדרים. בנוסף הוא דאג להקמת ועדת הרפורמות, ולניהולה בידי נציגה ממפלגתו. ועדה זו תתפקד כ”ועדה עוקפת” לכל רפורמה שתהיה מורכבת מבחינה פוליטית ובעלת חשיבות בעיניו של ליברמן.

ניסיונו מקנה לו גם הערכה בקרב חברי הממשלה, והוא מצליח להסיר את התנגדויות כל השרים ולרכוש את אמונם. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מרב מיכאלי, שאותה הצליח לשכנע בנחיצותן של “אגרות גודש”, והיא מצדה הצהירה שהיא מאמינה ששר האוצר לא יפגע בחקלאים. כך נוצר מצב מדהים שבו שרי ארבע מפלגות שהבייס הפוליטי שלהן נמצא במושבים ובקיבוצים (מרצ, כחול לבן, יש עתיד, העבודה) הצביעו בעד רפורמת החקלאות.

תחכומו הפוליטי של ליברמן בא לידי ביטוי בכל צעד ושעל. הוא זיהה בשלב מוקדם את הפוטנציאל הפוליטי הגלום ברפורמת החקלאות, ולכן בשלב מוקדם מאוד של המשא ומתן דרש את תיק החקלאות למפלגתו. רפורמת החקלאות נהנית מהתכונות הייחודיות של רפורמת הסלולר — היא תורגש על ידי כל הצרכנים, ללא קשר למידת ההבנה הכלכלית שלהם. אם הרפורמה תעבור, העובדה שאנשים יוכלו לקנות פירות וירקות בזול יותר תירשם על שמו של ליברמן למשך כמה שנים. כמו כן ליברמן טבע את הסיסמה “בממשלה השברירית הזו כל שר יעסוק רק בענייני משרדו, וכך הממשלה תהיה יציבה”. הסיסמה הזו היא אכן המפתח ליציבות הממשלה הנוכחית, אך היא פועלת באופן מובהק לטובת ליברמן, אשר מתוקף תפקידו כשר אוצר אין כמעט נושא שאינו נוגע למשרדו. גם המינוי המבריק של רם בלינקוב למנכ"ל משרד האוצר והקמת קבינט מומחים חיצוני מאפשרים לו מידה של גמישות ועמידות במקרה שבעתיד ייווצר חיכוך מהותי בינו לבין אגף תקציבים.

אומרים כי ליברמן היה קשוב לפקידות המקצועית גם בתפקידיו הקודמים, אך הפעם הוא מדגיש זאת גם בהופעותיו לתקשורת, ויוצר כך בידול מהממשלה הקודמת ומהשר הקודם. בכך הוא מבקש לרשום עוד הישג ציבורי בתור מי שמשקם הפקידות המקצועית באוצר. ההקשבה לגורמי המקצוע מאפשרת לליברמן להתגונן מפני החשדות לשחיתות, שאמנם נדחו בבית המשפט, אך ככל הנראה ימשיכו לרחף מעליו כעננה כבדה.

עם כל הקשב לפקידות המקצועית, אין לליברמן סבלנות לפגישות ארוכות והוא נוטה להיות תכליתי ומהיר, ולכן הוא נוהג להסתמך על אנשי אמון, כפי שקורה עתה באוצר. הפעם הוא לא הביא אנשי אמון משמעותיים מבחוץ, אלא הפך שני פקידים בכירים לכאלה: רם בלינקוב, מנכ"ל המשרד, ויוגב גרדוס, הממונה על התקציבים, שהוא מסתמך עתה על הכרעתם. ההחלטה להטות את אנשי האוצר לכיוונו היא החלטה נבונה. הדרגים המקצועיים באוצר הוכיחו בעבר כי הם יודעים לנהל מלחמה תקשורתית, אך הפעם הם הבינו שמלחמה כזו לא תשרת אותם, כך שגם הצוותים המתוסכלים באוצר, כמו צוות ביטחון וצוות בריאות, ממלאים את פיהם מים בנוגע לשר האוצר החדש. כך הפך ליברמן את נערי האוצר למדבררים הנלהבים ביותר של תפקודו.

ליברמן מזכיר לא פעם את כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר בשנת 2003. הוא עושה זאת כשהוא מבקש לסנוט בנתניהו, המבקר מהלכים מסוימים בתקציב המדינה הנוכחי, אך קשה שלא לשים לב כי כהונת נתניהו מהווה עבורו דגם ראוי לחיקוי. הכהונה ההיא איפשרה לנתניהו ליהנות מההילה של התואר “מר כלכלה” לשני עשורים לפחות. ליברמן מבקש לצבוע את כהונתו בצבעים היסטוריים, שאיפתו המוצהרת היא שכהונתו תהיה רגע מכונן בהיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל.

כל העסק הזה של תרגום “מדיניות כלכלית אחראית” לקולות בקלפי הוא עסק מסובך ולא תמיד מניב, וגם נתניהו למד את זה על בשרו. לליברמן יש את רפורמת החקלאות הפשוטה והמורגשת, שיכולה בדומה לרפורמת הסלולר להביא לא מעט מנדטים. אלא שמנגד הוא עלול גם להיפגע מצעדי המיסוי שהוא מקדם. ליברמן התנגד בחריפות להעלאת מסים בתקציב הקרוב, אך בסופו של דבר הציג ארבעה מסים חדשים לגמרי (מס על משקאות ממותקים, מס על כלים חד־פעמיים, אגרות גודש והיטל על ביקור אצל רופא פרטי). למסים הללו יש הצדקות נוספות מלבד הצורך להגדיל את הכנסות המדינה, אך ספק אם ליברמן יצליח להעביר את המסר המורכב הזה לציבור.

כבר תקופה ארוכה שליברמן רואה את עצמו מתאים לתפקיד ראש הממשלה, ויש להניח כי מאז כניסתו של בנט לתפקיד ההכרה הזו רק מתחזקת אצלו. אלא שבדמוקרטיות השאלה היא אם הציבור יראה בו אי פעם מועמד מתאים לראשות הממשלה. עננת חשדות השחיתות, והעובדה שרק לאחרונה נחרץ דינה של בכירה במפלגתו לשעבר לעשר שנות מאסר, לא יקלו עליו. כמו כן ליברמן שרף את קשריו הטובים עם המפלגות החרדיות, שעד לאחרונה היו גורם מפתח לכל קואליציה בישראל. עם זאת, השנים האחרונות הוכיחו שני דברים: הראשון הוא שעל פוליטיקה בישראל לא כדאי להתנבא; והשני הוא שבכל מקרה ליברמן יישאר בסביבה, וימשיך להפתיע.

שלמה טייטלבאום