בתחילת אוגוסט פרשה מיכל הלפרין מתפקיד הממונה על התחרות אחרי חמש שנים וחצי. היא עשתה הרבה דברים טובים בתפקיד, אבל רגולטורים נמדדים במה שלא עשו, והלפרין לא תיזכר כלוחמנית. היא שמרנית וזהירה מדי. זה לא רע, אבל לעיתים לא מספיק מול המשק הישראלי. בידיה הופקדו שני כלים לריסון המונופולים בשוק הריכוזי. בשניהם היא לא השתמשה.

הראשון הוא עילת המחיר המופרז, כלומר הפעלת סנקציות על מונופול שהפער בין עלות היצור שלו למחיר המכירה לקמעונאי אינו סביר. הלפרין לא השתמשה בו, מתוך אג'נדה מוצהרת: היא סבורה שתפקידה של רשות תחרות הוא לעסוק בקידום תחרות, לא במחיר.

הכלי השני למאבק במונופולים הוא הקנס המרבי על ניצול לרעה של כוח השוק. קודם לקדנציה שלה נאמדו הסנקציות בסכומים שלא הרתיעו מונופולים עם מחזורי מכירות של מיליארדי שקלים בשנה. הלפרין, בסיוע משרד הכלכלה, דחפה לשינוי בחוק שיכביד את נחת זרועה של המדינה על מפירים. הצעת החוק המקורית כיוונה לביטול התקרה הכספית, אלא שההצלחה בכך היתה חלקית: הכנסת סירבה לבטל את התקרה, אבל הגביהה אותה. בפועל, נוצרה מטריית הגנה למונופולים גדולים שיכלו לספוג את הקנס, אך לא לחברות קטנות. הלפרין אפילו לא השתמשה במעט הזה: כמעט שנתיים חלפו מאז הוגבהה התקרה, ועדיין הרשות לא מצאה מונופול אחד שיחטוף עונש מקסימלי. וכשהאקדח אף פעם לא יורה, למה שמישהו יחשוש?

תומר גנון