ב־23 ביולי אחר הצהריים שחררה לשכת ראש הממשלה סרטון שלו, שבו התייחס בקצרה לקוצב הלב שהושתל בגופו שעות ספורות קודם לכן וגם הבטיח להתקדם עם חקיקת ביטול עילת הסבירות, שאז עוד לא היה ברור אם תושלם. נתניהו לא נראה טוב בסרטון הזה. עם איפור כבד ועיניים נפוחות ועייפות — רמז להליך הרפואי שעבר — ראש הממשלה שידר בעיקר חולשה, כזו שבכל 16 שנותיו כראש ממשלה לא נראתה עליו.

לראשונה שידרה דמותו החיצונית את המהפך שעבר עליו בשנים האחרונות. לא עוד מר ביטחון, מר איראן או מר כלכלה. לא עוד היחיד שיכול להנהיג. הסיסמאות עוד שם, אבל האמת רחוקה מהן. נתניהו של היום הוא איש עייף, זקן, חלש ומובל בידי גורמים קיצוניים שהשתלטו עליו, על ממשלתו ועל מדינת ישראל. מהמנהיג החזק והצעיר, זה שהביא למשרד ראש הממשלה ארומה של נשיאות אמריקאית, נותר אדם חלש ומבודד, מוקף בחבורת אומרי הן ונתון לשליטת הקפריזות של בני משפחתו.

בתחילת נובמבר עוד נראה היה שאולי נשאר בנתניהו כוח לסיבוב נוסף, לריקוד אחרון. אחרי שאיבד את השלטון לצמד בנט־לפיד, נתניהו לא הרים ידיים ובסיוע של מערכת הסתה מתוזמרת ומשומנת הצליח לפלס את דרכו חזרה לשלטון. עם כתבי אישום, באמצע משפט פומבי וכשהציבור ראה שאפשר גם בלעדיו ויש אלטרנטיבה שאפילו עובדת בשביל העם, נתניהו חזר. אלא שמהר מאוד התברר המחיר הכבד ששילם על החזרה הזו, מחיר שאותו הוא משית על הציבור מיום כינון ממשלתו השישית.

מאז הוגשו נגדו כתבי האישום בתיקי האלפים, הצליח נתניהו לדכא כל אופוזיציה מבית במפלגת הליכוד. חברי מפלגה שראו את עצמם כאלטרנטיבה ביום שאחרי הושלכו כלאחר יד החוצה, אחרי מסע לחצים פנים־מפלגתי של מנגנון ההסתה והחיסול המשומן. בבחירות האחרונות אף אחד כבר לא התמודד מולו על ראשות המפלגה. ההשתלטות הושלמה.

השלב הבא היה מילוי השורות במלחכי פנכה. אחרי שהליכוד הממלכתי הושמד ודמויות כמו בגין, שמיר, מרידור, דוד לוי ואחרות נמחקו מהמפלגה; ואחרי שאנשי הליכוד המיינסטרימי נדחקו החוצה או הוגלו לפינות נטולות כבידה פוליטית; אל החלל שהתפנה חדר אוסף צעקני ואלים של שופרות, מדודי אמסלם ומאי גולן, דרך מירי רגב וגלית דיסטל אטבריאן ועד טלי גוטליב, שייחודם בשפה הנמוכה ובעוצמה שבה הם משתמשים כדי להדהד את מסריו של נתניהו.

אבל זה לא הספיק. כדי להרכיב ממשלה נתניהו נדרש לשותפים מבחוץ. אילו היתה ניתנת לו בחירה חופשית, הוא היה מגייס לצידו את לפיד, גנץ, אפילו את ליברמן, כל מי שהוא יודע איך להתנהל מולו. אבל במציאות שבה אלה לא הסכימו לשבת בממשלה תחת נאשם בפלילים, נתניהו מצא את הישועה בשוליים הקיצוניים של החברה הישראלית — הגזענים, המסיתים, המשיחיים, קיצוני הדת וחדורי אידיאולוגיית הנקם.

רק דבר אחד הוא לא חזה — או שחזה אך לא היה בכוחו להתמודד איתו: את עוצמת הטרלול שיביאו שותפיו לתוך ממשלתו, את הוויתור שלהם על כל ניסיון להסתיר את הההעדפות המגזריות, הגזענות, ההומופוביה והמיזוגניה — וכל אלה התפרצו במהירות ובעוצמה.

אם את שותפיו הקואליציוניים בעבר נתניהו יכול היה לתמרן לפי צרכיו, הרי שכיום הם אלה שמתמרנים אותו. הוא שבוי בידם, והוא יודע את זה. צעד לא נכון מצידו, וסמוטריץ' ובן גביר יפרקו את הממשלה. הם רגילים להיות באופוזיציה ולהבעיר שריפות בלי שיהיו צריכים להתמודד עם ההשלכות שלהן. אולי זה אפילו נוח להם יותר.

לאורך השנים האחרונות ידע נתניהו מחאות נגדו, אולם הוא לא חזה את עוצמת המחאה שפרצה בעקבות מהלכי ההפיכה המשטרית שמובילים שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה של הכנסת ח"כ שמחה רוטמן. מאז שלוין הצהיר על תוכניתו להחלשת מערכת המשפט, זו שבה מתנהל בין היתר משפטו של נתניהו, יוצאים מדי שבוע, כבר 40 שבועות כמעט, מעל 100 אלף איש להפגין נגד מדיניות הממשלה ברחבי הארץ. בשבועות טעונים במיוחד המספרים מסתכמים במאות אלפים.

זו ההתנגדות האזרחית המשמעותית ביותר בתולדות ישראל — בעוצמתה, בתדירותה ובעקביות שלה. אבל נראה שלמרות כל אלה, נתניהו הנוכחי עושה הכל כדי להישאר עיוור לה ולהשלכותיה. האזהרות הגורפות מקיר לקיר — ממשפטנים בכירים ועד לכלכלנים שנתניהו שעה לכל מילה שלהם — נופלות על אוזניים ערלות. גם איומים בהורדת דירוג האשראי, הליבידו של נתניהו, לא גורמים לו לדפוק על השולחן ולבלום את שותפיו.

אחרי שנחקק חוק הנבצרות לפי מידותיו והרחיק ממנו לפי שעה את סכנת ההדחה, נתניהו אמר כי כעת הוא "נכנס לאירוע". אבל האמת היא שהאירוע, כמו סופת הוריקן, שאב אותו ובלע אותו לקרבו. גם הניסיון החיוור שלו להפגין מנהיגות, לעצור את החקיקה ולגרור את האופוזיציה להידברות חסרת משמעות היה אילוץ שנגרר אליו על ידי שר הביטחון יואב גלנט — שאפילו לפטר אותו לא הצליח נתניהו. עד כדי כך חלש הפך.

כל מנהיג אחר שהיה מחזיק בשלטון ונתקל בגל מחאה עצום ונחוש כל כך היה מזמן עוצר הכל, גם במחיר סיכון המשך השלטון. לא כך נתניהו. לא משום שאינו רוצה, אלא משום שלא ייתנו לו: בני משפחתו, הכת שבנה סביבו, שותפיו לממשלה. חלקם, כמו אריה דרעי, שותפים לאותה צרה משפטית. בהיעדר היכולת לשלוט באירועים, נתניהו בחר בכאוס, הסתה ופילוג, כאחרון המנהיגים האוטוריטריים. משבר חוקתי? משבר כלכלי? פגיעה ביחסים הבינלאומיים? התפוררות הצבא? האשמה היא באסתר חיות, גלי בהרב־מיארה והמפגינים — הם אשמים. ואל תבלבלו אותו עם הטענה שהוא ראש הממשלה כמעט רצוף מאז 2009. חוליי המדינה ממנו והלאה.

חולשתו בעוכריו. במקום להתמקד בהבאת הסכמי אברהם לשיא באמצעות הסכם נורמליזציה עם סעודיה, ראש הממשלה צריך להתנצל, להבהיר ולבאר את האמירות הגזעניות של שותפיו האפויים למחצה, ובו בזמן לא להיחשד כמי ששבר יותר מדי למרכז כדי שאותם שותפים לא יחזירו אותו למציאות שבה הוא ראש ממשלה לשעבר מואשם בפלילים.

בעבר נתניהו היה מתמודד עם אלה באמצעות הקסם הרטורי שלו, שאיפשר לו דיבור בשתי שפות: כלפי פנים הצהרות נבובות המיועדות לבייס הביביסטי, כלפי חוץ שידור מנהיגות ודיבור על שותפות והידברות. אבל גם זה אבד. הוא לא משכנע לא את אלה ולא את אלה. לא כאן ולא מעבר לים. בסופו של דבר המעשים הם שמכתיבים את היחס וההערכה אליו, ומי שלא מצליח להתמודד עם לוין, רוטמן ובן גביר, בטח לא יכול לפתור בהבל פיו את בעיות המשק, נפילת ההייטק, הרציחות בחברה הערבית — ובטח לא יכול להחזיר את ה"משילות" או להעלות קומה את הסכמי השלום של ישראל.

נתניהו חלם על מורשת. כל מה שיישאר אחרי שילך זה הרס וחורבות. הוא יהיה חתום עליהם. לא איש משותפיו לאורך הדרך הארוכה, שבמהלכה נהפך לראש הממשלה שכיהן הכי הרבה שנים. הרס שאת עוצמתו והיקפו איש לא יכול היה לחזות. גם לא נתניהו עצמו.

רועי ברגמן