המחאה נגד ההפיכה המשטרית שברה את כללי המשחק. היא היסטורית בכל כך הרבה מובנים, והיא תעצב את פני החברה הישראלית לעוד שנים רבות.

המחאה הפכה את דגל ישראל מסמל של לאומנות, שהיה מזוהה בעשרות השנים האחרונות עם הימין והציונות הדתית, לסמל המזוהה היום עם ערכים ליברליים כמו דמוקרטיה ושוויון; היא שברה טאבו שהיה כמעט קדוש בכל הנוגע לגיוס לצה"ל; היא הוציאה לראשונה את בכירי המגזר העסקי מאזור הנוחות שלהם ושלחה אותם לחזית האקטיביסטית; היא החזירה לשיח הלגיטימי סוגיות טעונות שהודחקו, מלימודי ליבה לחרדים ותוכני הלימוד בבתי הספר הממלכתיים, דרך מימון האברכים ואפליית הערבים, ועד שאלות על שוויון בנטל ולגיטימיות השירות בשטחים; היא גרמה לאלפי אנשי מילואים - טייסים, אנשי צוות קרקע בחיל האוויר, אנשי היחידות המיוחדות של חיל המודיעין, בוגרי יחידות מובחרות – להשהות את התנדבותם בשל הליכי ההפיכה המשטרית; והיא כמובן הצליחה לבלום, או לפחות לעכב לזמן ארוך, שורה ארוכה של יוזמות חקיקה דרקוניות של הממשלה, שאיימו לפרק את מערכת המשפט ולחסל כמעט בן לילה את הדמוקרטיה הישראלית השברירית גם כך.

ההיסטוריה של מדינת ישראל רצופה מחאות. על מחדלים ביטחוניים, עוולות חברתיות, יוקר מחיה, הסכמים מדיניים ופינוי יישובים. חלקן אף לוו באלימות קשה, אך במרבית המקרים הן לא הצליחו להשיג תוצאות בטווח זמנים קצר. מעטים המקרים שבהם ממשלות נכנעו ללחץ של מחאה ציבורית, מתוך הבנה שרוב קואליציוני בכנסת חזק מההתנגדות ברחוב.

אבל המחאה נגד ההפיכה המשטרית הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי, והיא כבר יכולה לרשום לעצמה שורת הישגים ארוכה. היא הצליחה להוריד מסדר היום את הרפורמה המשפטית המלאה, שכללה ארבעה חוקים שתוכננו לעבור בבליץ חקיקה של חודשיים. במקומה נאלצה הממשלה להסתפק בינתיים בחוק אחד – ביטול עילת הסבירות. לעת עתה ירדו מסדר היום פסקת ההתגברות, שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים וחוק היועמ"שים. גם חוק המתנות שנועד להכשיר שוחד לנבחרי ציבור, והחוק להכשרת מינויו לשר של העבריין אריה דרעי נדחו לעת עתה. חוק הפטור מגיוס, היעד הרשמי הבא, עוד מחכה לשעת כושר, והוגיו מודעים היטב לזעם הציבורי העצום שיעורר.

המחאה הנוכחית שונה מקודמותיה בכך שהצליחה להעיר ציבור רחב כל כך מתרדמתו. מאות אלפי אזרחים יוצאים לרחובות למחות מדי שבת - וכשנדרש גם באמצע השבוע – והם עושים את זה לאורך פרק זמן בלתי נתפס של יותר מ־35 שבועות. כוחה הייחודי של המחאה טמון ביכולתה לאחד תחת מכנה משותף אחד מגוון רחב של קהלים. ברחובות קפלן ומנחם בגין ניתן לראות זה לצד זה, מוחים מכל גוני הקשת החברתית והפוליטית בישראל: "לוחמי כיפור 1973" לצד "בונות אלטרנטיבה" ו"ציונים דתיים דמוקרטים". הייטקיסטים ופסיכולוגים לצד "אחים לנשק" ו"הגוש נגד הכיבוש". למרות מתח מובנה בין חלק מהקבוצות, כולן הבינו שהרס הדמוקרטיה הוא האיום הגדול והפכו אותו למכנה משותף שמדביק ביניהם.

בהקשר זה אי־אפשר שלא להתעכב על אחת התופעות הנוספות הבולטות של המחאה: הנוכחות הנשית הבולטת והדומיננטית. שקמה ברסלר־שוורצמן, הפנים המזוהות ביותר עם המחאה; מורן זר קצנשטיין, מייסדת בונות אלטרנטיבה; נשות ההייטק שמובילות את מחאת המגזר המפתיעה; שני גרנות לובטון, ממובילות המחאה נגד ההפיכה בניו יורק; והרשימה עוד ארוכה. נוכחות נשית בהנהגה של מחאות חברתיות אינה ייחודית, אבל היא בולטת וחיונית הפעם פי כמה לנוכח הסנטימנט האנטי־נשי האגרסיבי בממשלה בנוכחית, ולנוכח היעדרותן הכמעט מוחלטת של נשים ממשרדי הממשלה ומשדרת הניהול במגזר הציבורי.

המחאה עשתה היסטוריה גם בכך שלראשונה הצליחה להוציא לרחובות את השכבה הסמוכה על שולחנו של השלטון, עובדת בצמוד אליו או תלויה בו ובגחמותיו לפרנסתה: משרדי עורכי הדין המובילים, כלכלנים בכירים, משפטנים, אנשי אקדמיה, אנשי המגזר הרפואי הציבורי, אנשי ציבור, אמנים ואנשי עסקים. שורה ארוכה של דמויות בעמדות בכירות במשק ובחברה, שתמיד העדיפו להיות בצד הנכון של הפוליטיקה ונזהרו מלהתעמת עם השלטון, העזו לצאת ולמחות ואף לעמוד בחזית.

המחאה עשתה היסטוריה בכך שהביאה בתוך זמן שיא לקריסת הממשלה בסקרים, ובכך שעוצמתה ותג המחיר שהיא מצמידה למהלכים סהרוריים של הקואליציה בלמו עוד שורה ארוכה של מהלכים מתוכננים שלא יושמו לבסוף, מפיטורי שר הביטחון יואב גלנט שבוטלו ועד פיטורי היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, שהממשלה היתה שמחה להשלים מזמן אך נזהרת כמו מאש.

ליל פיטוריו של גלנט, ב־26 במרץ, היה היסטורי כשלעצמו. עשרות אלפי ישראלים יצאו לרחובות באופן ספונטני להילחם על הדמוקרטיה שלהם. מלאי זעם וחרדה, חדורי תחושת שליחות פטריוטית, נושאים בידיהם דגלים וזמבורות, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, נהרו בשבילים המובילים אל עבר נתיבי איילון שהפכו לשדה הקרב האזרחי של המחאה.

פיטורי גלנט, שבסך הכל העז לומר שדרושה הידברות כדי לא לפגוע בביטחון המדינה, חידדו את התחושה שהמנהיג שאוחז בהגה אינו כשיר עוד. הפיטורים הגיעו בעיצומה של תקופה סוערת של ימי שיבוש ותחושת חורבן מתעצמת. מכל כיוון הגיעו אזהרות: יזמי הייטק, אנשי אקדמיה, כלכלנים בארץ ובעולם, פרופסורים למשפטים, אנשי שירות החוץ. כולם תיארו את הנזקים והאסונות המאיימים להרוס כל חלקה טובה אם תימשך החקיקה. מנהיגי העולם גינו וראשי מוסדות הביטחון התריעו מפני סכנה ממשית. ודווקא ברגע הטעון הזה בנימין נתניהו, עדיין זחוח מניצחונו בבחירות, הימר על פיטורי השר החשוב ביותר שלו, העוגן השפוי היחיד כמעט בממשלה. הטעות הזו הבהירה לנתניהו בן לילה שכבר לא מספיק להחזיק 64 מנדטים כדי לחוקק כל מה שיעלה על דעתו.

מאז, במקום לחוקק הוא מחרב. במילים, בהשתלחויות חסרות רסן, בהסתה מצידו ומצד חבר שריו המטורללים נגד מוסדות השלטון, הצבא, החינוך והכלכלה, ונגד קהילות שלמות בחברה – ערבים, להט"בים, נשים, טייסים, רופאים, אנשי שב"כ, מי לא. זה הנשק היחיד שנותר בידיו של שליט אומלל.

ההצלחה ההיסטורית של המחאה, שהובילה את נתניהו למצב העלוב הזה, היא גם התקווה היחידה לבנות כאן בבוא היום מחדש ישראל שפויה, בריאה ודמוקרטית.

ההיסטוריה עוד תרשום את מחאת 2023 כפיתוח מקורי נוסף של הסטארט־אפ ניישן הישראלי.

עמים מפגינים בדרך כלל על מחירי הלחם, הקוטג', הבנזין. סקטורים מפגינים נגד אפלייתם כמיעוטים וקיפוחם כקבוצות מוחלשות. כך היה בוואדי סאליב, במחאות הפנתרים השחורים, הנכים, האתיופים או באירועי אוקטובר במגזר הערבי. מחאת קפלן לא שייכת לאף אחד מהז'אנרים האלה. היא מכילה את כל המגזרים ללא תלות בדת, גזע, מין ועדה. היא אינה מכוונת להורדת יוקר המחיה או לאיחוי פגיעה מגזרית. היא מלחמה להסרת האיום על הצביון הליברלי ועל החירות החילונית; היא מאבק על דרדור המשטר הדמוקרטי לדיקטטורה פרסונלית, שחזונו מדינת הלכה.

איש לא העלה על דעתו, כולל בנימין נתניהו וקבלן ההפיכה שלו יריב לוין, שהרחובות יגעשו כך לאורך חודשים. איש לא שיער שהישראלים — חלקם הגדול לא התעניין בחדשות עד היום — ייצאו פעם אחר פעם עם הדגלים, השלטים, החולצות והמשרוקיות. ולא רק לקפלן, אלא ל־150 מוקדים ברחבי הארץ. ואם צריך, גם באמצע השבוע, לחלוק עם משפחת נתניהו את חופשתה ברמות, ברומא או בלונדון.  

מחאת קפלן, על שם הרחוב שמקבץ אליו בתשעת החודשים האחרונים למעלה ממאה אלף ישראלים בכל מוצאי שבת, היא הדור הבא של מחאת בלפור. האבולוציה היא לא רק במספרים, אלא גם בהישגים וביעדים. המחאה כבר אינה מסתפקת בהשבת הדמוקרטיה על כנה. היום היא מבקשת לצקת את הדמוקרטיה הליברלית לתוך חוקה משוריינת שלא תיפרץ שוב לטלטלת הבלהה שנחווית כאן בחודשים האחרונים. במובן זה, המחאה מספקת תמונת ראי לקואליציית נתניהו, שמציעה את השלטון ואת המשטר שבכוונתה למסד. המחאה והממשלה מציגות לישראלים ולעולם שצופה בהם, את שתי האלטרנטיבות שמתחרות על צביונה של המדינה.

המסכות נשרו

בהדרגה נושרות המסכות מפניו של המשטר החדש, ומה שמתגלה מפחיד הרבה יותר מתיקון חוקתי כזה או אחר: האפרטהייד של איתמר בן גביר, המשטמה של דודי אמסלם, התיאבון הבלתי נגמר של החרדים. הצבא, הכלכלה, החינוך, הבריאות, הביטחון האישי, מעמדנו הבינלאומי, מתערערים בידי שרים כושלים וראש ממשלה אדיש. רק לוין ויד ימינו שמחה רוטמן יודעים בדיוק מה הם רוצים. והם חותרים ליעד שגלוי רק להם בזחיחות אטומה שמתעלמת מכל סכנה. סכנה למדינה וגם לליכוד ולנתניהו, שנופלים בסקרים.

מה שמתגלה בנשירת המסכות לא אמור להפתיע. זו תוצאה טבעית של המפגש בין הביביזם לכהניזם בגיבוי החרד"לים והחרדים. זו תוצאה מחויבת מהמפגש בין משפטו הפלילי של נתניהו לבין שנאתו ההיסטורית של לוין למערכת המשפט. זו תוצאה טבעית ומחויבת מקואליציה, שלמעלה ממחצית חבריה מצייתים לרב ולא לריבון, להלכה ולא לדמוקרטיה.

הצלחתה הגדולה של המחאה היא בכוחה להשפיע מבחוץ על הפוליטיקה ההרסנית של הממשלה ולהאט משמעותית את הוצאתה לפועל של ההפיכה המשטרית. זו הושקה בנאום הטלוויזיוני של לוין ב־4 בינואר, כשהציג את ה״רפורמה״ המלאה שהתמקדה בהחלשת מערכת המשפט. שרי הליכוד, ויש האומרים שגם ראש הממשלה, נחשפו אז לראשונה לפרטי התוכנית. אלא שמחאת קפלן שפרצה מיד (ההפגנה הראשונה התקיימה כשבועיים אחר כך) אילצה את הממשלה לעבור מהתוכנית הגדולה לשיטת הסלאמי, כשגם פרוסות הנקניק נתקעו ברובן המכריע בגרון הפרלמנטרי. לעת הזו, תשעה חודשים מאותו נאום, עבר רק חוק אחד לריסון הביקורת השיפוטית — חוק היסוד לביטול עילת הסבירות שממתין לבג"ץ. החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים הוא הקרוב ביותר לחקיקה, לאחר שעבר הכנה לקריאה שנייה ושלישית.

בהמשך מנעה המחאה, ביציאה ספונטנית וזועמת לרחובות, את פיטורי שר הביטחון יואב גלנט. המהלך העביר מסר רחב יותר, כשסימן מחויבות נחושה להתייצב להגנת שומרי הסף המאוימים שמחזיקים את האצבעות בסכר. למשל, היועמ"שית גלי בהרב־מיארה. עוצמת הזעם שתצית את הרחובות היא לא רק פוליסת הביטוח שלה מפיטורים, אלא גם הערובה שמבטיחה את עצמאותה לנסח חוות דעת מקצועיות. גם שופטי בג"ץ שסופגים איומים מאפיוזיים נוטלים מהמחאה השראה ותקווה שהנורמליות עוד לא פסה מהארץ ומקבלים ממנה את הכוח להיאחז בעצמאותם.

המחאה כבר שלחה זרועות לפוליטיקה. בבחירות ללשכת עורכי הדין היא אימצה את עו"ד עמית בכר ולהפך. הברית הזו הנחילה תבוסה למועמד המועדף על הממשלה אפי נוה. 70% מעורכי הדין הצביעו לבכר, שנואם בקביעות בקפלן. בקרוב תבקש המחאה לשחזר את ההצלחה בתמיכה ובסיוע למועמדים ליברלים בבחירות לרשויות המקומיות.

גם יחסי המחאה עם האופוזיציה בכנסת הם חלק מיריעת השפעתה. המחאה תפסה את מקום האופוזיציה בזיקוק הקול הערכי הצלול. היא, ולא הפוליטיקאים של האופוזיציה, מניפים את דגל האלטרנטיבה האמיתית. בדומה לקובלנת לוין־רוטמן נגד השפעת השופטים שלא נבחרו, מצליחה כאן קבוצה שלא נבחרה — שראשיה אפילו לא ממש מוכרים לציבור — להוציא לרחובות מיליונים (שני מיליון ישראלים השתתפו בהפגנה אחת לפחות), להנגיש ביעילות מסרים ומידע, ולנהל לוגיסטיקה מורכבת באמצעות קבוצות ווטסאפ למשתמשי הקצה שמבקשים להצטרף לפעילות.

כשהמחאה היא הסמן הערכי המוצק, היא "משחררת" את האופוזיציה לגישושי משא ומתן. כמו שיחות בית הנשיא, כמו יוזמת מתן כהנא לממשלת אחדות. מבחינה זו, המחאה והאופוזיציה משלימות זו את זו. המחאה ערכית ונוקשה יותר, ואילו בני גנץ יכול לגלות יותר פרגמטיות ולנסוק בסקרים. שתיהן מייצגות את הרוב בציבור נגד ההפיכה. רוב שמתחלק בין אנשי המחאה ששואפים להכרעה מלאה, לבין אנשי אופוזיציה שמצדדים בבניית בלוק פוליטי עם נתניהו - ובלבד שיסולקו הגזענים הכהניסטים מהממשלה.

האיזון נשמר

כאשר מדברים על המחאה כסטארט־אפ, קשה להתעלם מהניהול או ליתר דיוק חוסר הניהול הגאוני שלה. מדובר כאן במערכת איזונים עדינים שמסתנכרנים היטב זה בזה. האיזון הראשון הוא בין מטה המאבק לארגוני השטח. המטה לא מוביל אלא מסייע למחאה לקרות, כהגדרת אחד מאנשיו. כשהשטח מתחזק הוא תלוי פחות במטה, ולהפך. כך מתבלטות קבוצות כמו אחים לנשק או בונות אלטרנטיבה. כך פורצים לתודעה "תותחי" שטח כמו אייל נווה, מורן זר־קצנשטיין וכמובן משה רדמן־אבוטבול בסרטוני פירוק הפייק היעילים שלו. הדמות היחידה ממטה המחאה שמוכרת לציבור היא פרופ' שקמה ברסלר, שהתקבעה כפנים של המחאה. האיזון הזה מאפשר לכל קבוצה מרחב פעולה עצמאי שמתאים לה, כשהמטה מסייע במשאבים ובתיאומים.

כל זה מוביל לאיזון השני בין הפגנות מוצ"ש לפעילויות אמצע השבוע הנקודתיות: קפלן ואחיותיה מרכזות את המכנה המשותף הרחב ביותר של האזרחים, ואילו פעולות ה"גרילה" הנקודתיות מתאימות לבעלי אנרגיות גבוהות יותר. כך נוצר כר פעולה רחב ויצירתי. הפגנות נגד שרים וח"כים, ליווי משפחת נתניהו לחופשותיה, הפגנת נשים בבני ברק או מחאה ליד ביתו של נציב שירות המדינה.

איזון שלישי שומר על מחאה לא אלימה שמשתדלת לפעול בגבולות החוק. תועמלני הממשלה מצביעים אמנם על כל חסימת ציר כפשע נגד האנושות, אך נכון יהיה לומר שאת רמת האלימות בהפגנות קובעת בעיקר המשטרה ולא המפגינים, לפי מידת נטיית השוטרים לרוח השר בן גביר.

והנה פרספקטיבה אישית למחאה המנומסת הזו. באחת הפעמים בקפלן, כשביקשתי לזרוק לפח בקבוק ריק, גברת אדיבה הפנתה אותי לשקית ייעודית לפסולת פלסטיק. בהמשך ראיתי מפגינים שממתינים לאור ירוק ברמזור כדי לחצות כביש שממילא חסום לתנועה. עם אלה אי אפשר לנצח, הרהרתי בליבי. במחשבה נוספת הגעתי למסקנה שדווקא עם אלה אפשר לנצח. דווקא הרוח האופטימית, החיובית, ששורה בהפגנות המחאה ולא השנאה שמוכרת מהפגנות אחרות, היא התקווה לשחר שיעלה, שחייב לעלות.

הקו שמחבר בין העבר לעתיד

בימים אלה, כשמציינים 50 שנה למלחמת יום כיפור, חשוב לדבר על קבוצת לוחמי 73’. עו"ד דוד חודק, בעל עיטור העוז מהמלחמה, שהתפרסם באמירה שהצדיקה כביכול שימוש בנשק נגד ההפיכה, אמר עוד משהו, חשוב יותר: "כל עוד לוחמי כיפור חיים בינינו, אף ממשלה לא תצליח להשליט פה דיקטטורה". זה מתחבר לדברי הטייס גיא פורן בנאום בקפלן, שהתייחס לאיומים המופרכים לעצור טייסים שיסרבו להתנדב. "במלחמת כיפור", אמר, "יצאו טייסים למשימות הפצצה בידיעה שחלקם ייהרג או ייפול בשבי. מי שלא פחד אז מהכלא הסורי לא מפחד היום מהכלא של בן גביר".

בין הטייסים היום ללוחמי 73', בין ההייטקיסטים לחתני הנובל שהצטרפו לבג"ץ הסבירות, עובר קו חזק שמחבר את עברה של ישראל לעתידה. קו העוצמה הביטחונית והכלכלית. ואת הקו הזה, בין עבר לעתיד, מבקשת המחאה למתוח על פני התהום שאליה מקריסה הממשלה את המדינה.

הפחד זורם ברחובות. הוא המנוע, הוא זה שלא נותן מנוח.

נכון, יש המון כעס ויש הרבה עלבון, ויש מאבק אידיאולוגי ויש ייאוש שמבקש לחלחל וצריך להיאבק גם בו. אבל זה קודם כל הפחד. האימה מפני העתיד לבוא, מפני מה שכבר מתרחש, מפני האקדחים שהונחו על השולחן בחיוך זחוח. זו התחושה שמוציאה מאות אלפים לרחובות שבוע אחרי שבוע, כבר תשעה חודשים רצופים, כדי להילחם בהפיכה המשטרית.

כאדם בוגר, פחד אינו תחושה שאתה ממהר לאמץ. לימדו אותך לנסות להתגבר עליו, להניח אותו בצד, לקבל החלטות תוך התעלמות מהחששות כדי לשמור על קול ההיגיון. כל זה נמחק מאז ינואר האחרון. כאילו נקלעת לסרט אימה, חלום בלהות מפורט ועמוק כל כך, שרק אתה יכול להעיר את עצמך כדי להיחלץ ממנו. היציאה לרחוב היא ההתעוררות, תרתי משמע.

זה אינו רק פחד מהתוצאה של מהלכי הממשלה, מהיעד הסופי ההולך ומתבהר, של קליפת דמוקרטיה ריקה מתוכן שתחתיה שליט כל יכול העושה כרצונו. פחד "תוצאתי" כזה חווינו בעבר. פחדנו במלחמות, פחדנו במשברים כלכליים קשים, במגפות.

האימה שאוחזת בנו כרגע קשורה קשר הדוק בזהותם של מובילי ההפיכה המשטרית. בפעם הראשונה הציבור בישראל מגלה שהוא מתמודד מול מנגנון פעולה אידיאולוגי עיוור. מרוטמן עד לוין, מסמוטריץ' עד בן גביר, מסטרוק עד סוכות, מגפני עד פינדרוס. כל אלה חדורי אידיאולוגיית־על (בניואנסים לא משמעותיים), ואינם רואים דבר מלבד החובה להגשים אותה. כשלעצמה האידיאולוגיה היהודית־המשיחית־לאומנית הזו אינה חדשה, אבל בפעם הראשונה היא מחזיקה בכל מפתחות השלטון. מנגנון הפעולה העיוור לצרכיו ולמאווייו של הציבור הרחב הוא עכשיו מנגנון הפעולה היחיד של המשטר. תפיסות שהיו מכונסות בשוליים לא רק שעברו למיינסטרים, הן מכתיבות כעת את המדיניות ואת אורח החיים ומערערות את העתיד. זה מעורר אימה, לא פחות.

מול טירוף אידיאולוגי אין משמעות לתקווה. רק לפחד. לא במקרה הציבור נאחז בייאושו ב"שפויים" שאולי נותרו בליכוד. "שפויים", כהנגדה למשוגעי האידיאולוגיה, הם פשוט אנשים שיש עוד תקווה למצוא אצלם מעט רציונל, יכולת התבוננות רחבה יותר, הבנה של אינטרסים וצרכים מדיניים, חברתיים, ביטחוניים - ובאופן כללי הכרה במורכבות החיים. פעם אנשים כאלה היו הרוב בשלטון. עכשיו אולי נותרו כמה מהם, פזורים ומפוחדים ורחוקים מעמדות כוח.

אנשי ה"בכל מחיר" יודעים את זה. טירופם האידיאולוגי הוא מכשיר הפחדה, סימן היכר של הסיוט שבדרך, כמו החיוך של הג'וקר או השריקה של אלי דרייבר בקיל ביל. לא במקרה הם אינם עושים דבר כדי להפיג את הפחד. לא תשמעו דיבור מתון יוצא מפיו של לוין, לא תזהו היסוס גם לאורך שבועות ארוכים של דיונים אצל רוטמן, לא תיתקלו בנכונות לגישור אצל פינדרוס או גפני. הרי די ברמז לאלה כדי לנטרל הרבה מכוחם להפחיד.

מה שהם לא לקחו בחשבון הוא שלא מדובר בפחד משתק, אלא להפך: האימה הזו רק מדרבנת. היא לא משאירה ברירה אלא לצאת ולהיאבק.

כשאתה נתקל בוקר אחרי בוקר בהקצנה הולכת וגוברת של הקווים האידיאולוגיים; כשאתה חוזה בשכלול מנגנוני ההרס הציניים, המרושעים במפגיע, המכוונים למערכת המשפט; כשאתה נחשף לבוטות הבלתי נתפסת, המנותקת מהקשר, העב"מית, שמופנית כלפי שומרי סף ופקידים בכירים וקציני צבא ואנשי שב"כ, אתה מבין שאין לך ברירה אלא להיאבק בחמה שפוכה.

עלייה ברגל לירושלים, מרדף אחרי נתניהו בחרמון, מכת”זית באיילון, פרשים על קפלן. הכל פיס אוף קייק. אף אחד מהמוחים אפילו לא מרגיש שנדרש ממנו יותר מדי. מול האלטרנטיבה, אלה הקרבות מובנות מאליהן. מחלום הבלהות הזה רק אנחנו יכולים להעיר את עצמנו. ובינתיים אנחנו עושים את זה במידה לא מבוטלת של הצלחה. וככל שהצד השני מקצין את שאיפותיו, אין ברירה אלא להמשיך, ולהגביר.