מאז ומתמיד איימה העיר תל אביב על מדינת ישראל ועל כוחה של הממשלה היושבת ומנסה למשול מירושלים. זה לא קורה מפאת גודלה – נכון להיום מתגוררים בעיר כ־5% מתושבי ישראל וגם לא בשל העושר המופלג של תושביה. הרומנטיקנים ידברו על הליברליות והפלורליזם המאפיינים את העיר ומנוגדים לשמרנות הירושלמית. או על העירוניות המוצלחת, עם השדרות הרחבות והמסחר העירוני, שהופכים אותה למגנט ולסמל לאומי ובינלאומי.

אבל בראש ובראשונה, אלה המספרים. הכוח של תל אביב נובע מהעובדה הפשוטה שהעיר העברית הראשונה נהנית מהכנסות עתק מארנונה ומהיטלים נוספים. אלה מאפשרים לה לקרוא תיגר על הממשלה בירושלים וחוסכים ממנה, בניגוד ליתר הרשויות המקומיות בישראל, את הצורך להתחנף לשלטון המרכזי ולהתבטל בפניו כדי לקבל ממנו תמיכה. כך למשל, הארנונה השנתית שגובה תל אביב עומדת על 3.2 מיליארד שקל, לעומת 2.1 מיליארד שקל בירושלים — אף שבתל אביב גרים 450 אלף איש, לעומת 920 אלף בירושלים.

על רקע מצבה הפיננסי המרשים והחריג, תל אביב וראש העיר שלה רון חולדאי יכולים להרשות לעצמם לעשות שרירים. ב־2019 חטף חולדאי מהלומה לא פשוטה, כאשר המדינה פינתה את שדה דב בניגוד להבטחתו. השנה הוא החליט להעז יותר: אחרי שהפעיל תחבורה ציבורית בשבתות בתוך העיר, חולדאי כבר לא חשש להתבטא בקול רם על תוכניות לניהול מוניציפאלי עצמאי.

יותר משזה מלמד על חולדאי ועל תל אביב, זה מזכיר למה יש בישראל 260 רשויות מקומיות ויותר מ־1,300 יישובים. הממשלה בירושלים מעדיפה את ראשי הרשויות שלה קטנים, חלשים ותלותיים. מזל שיש לפחות רשות אחת שמאתגרת אותה.

דרור מרמור

‍