ברוח ימי המגפה, אל מחאת הדגלים השחורים וההפגנות בבלפור ראוי להתייחס כאל "זריקת בוסטר" - חיזוק שמנע מתחושות הזעם על בנימין נתניהו מלדעוך. שנה של זריקות מרץ להמונים, על בסיס שבועי, שהתבררה כחיסון אפקטיבי למדי נגד פגיעה בדמוקרטיה ובמוסדות השלטון.

היציאה לרחוב, העמידה על הגשרים ברחבי הארץ וכמובן אירועי ההמונים מול המעון הרשמי של ראש הממשלה בבלפור נתנו לגיטימציה לתחושות גם אצל אלה שלא נוהגים לצאת להפגין. הם השאירו את המחאה באופן מתמיד בשיח, גם ברחוב אבל גם אצל הפוליטיקאים מכל הקצוות, שבאותם חודשים עמדו שוב ושוב לבחירות. המוטו "רק לא ביבי" דירבן את מתנגדיו ואפשר לאוסף לא הומוגני בעליל של קבוצות ומפגינים לעמוד יחד תחת אותו דגל. בה בעת הוא הבהיר לתומכיו של נתניהו מה המחיר של הישארות עיקשת מאחורי המנהיג שמסרב לשחרר.

האפקטיביות של המחאה ניכרה גם בכך שלא התייצבה מולה קבוצה נגדית בעלת משקל. איש כמעט לא חשב לצאת לרחוב כדי להגן על זכותו של נתניהו להמשיך לנהל את המדינה בכל מחיר. הניסיונות היחידים להתמודד מול המחאה ולדכא אותה הגיעו מצד השלטון: הגבלות על התקהלות, הקשחת תנאי הפגנה, מחסומים, מעצרים ואלימות משטרתית מופרזת בעידודם של השר לביטחון הפנים ושל בני משפחת נתניהו. אלה כלים של משטרים פחות דמוקרטיים, שיודעים שההמון אינו ניצב מאחוריהם. לא בכדי הם כשלו.

מחאות המונים בישראל – להבדיל ממחאות סקטוריאליות - אינן מרובות. בוודאי לא בשנים האחרונות, של שלטון מרוחק ורשתות חברתיות קרובות. וחבל. "ארבע אמהות" הצליחו להוציא את צה"ל מלבנון, המחאה החברתית של 2011 שינתה לטובה כמה תפיסות יסוד, גם מחאת הכתומים ב־2005 היתה בעלת משקל רב. היא אולי לא מנעה את ההתנתקות, אבל עזרה למפונים להתנחל בלבבות וביססה מאזן אימה חדש שימנע התנתקויות נוספות. בדמוקרטיות, כשמחאות מייצגות עמדות ציבור רחבות וכנות, הן אפקטיביות. אפילו בדמוקרטיה שבירה כמו ישראל.

אמיר זיו וארי ליבסקר