המילה הקולעת ביותר לתיאור יחסו של העולם אל סין ומנהיגיה היא כנראה "יראה" — מונח שטומן בחובו שילוב של חשש, פחד ואימה עם כבוד ואפילו הערצה. היחס הזה אפיין גם את מנהיגי ארצות הברית, הגדולה שביריבותיה של סין, עד כניסתו של ג'ו ביידן לנשיאות. חששות ממקבילו הסיני יש לו ללא ספק. אבל כבוד או הערצה? "בריון", כך כינה את שי ג'ינפינג בזמן המרוץ לבית הלבן. "מנהיג שעמוד השדרה שלו אינו מכיל ולו עצם בודדת של דמוקרטיה", הוסיף.
שי יצא בקמפיין נגד הקלפטוקרטים, ביניהם בני משפחתו, טיהר יריבים, מינה נאמנים, ומטפח פולחן אישיות שכמותו לא נראה מאז מאו, וכל ניסיון לקרוא עליו תיגר נתפס כניסיון לערער את יסודות המשטר עצמו. אלא שבעוד שסין של מאו היתה כאוטית וענייה, זו של שי מתבססת על מנוע צמיחה עולמי אדיר. האסרטיביות של שי באה לידי ביטוי גם בזירה הבינלאומית. התייחסותו לעולם היא של "אנחנו והם". וככל שהאסרטיביות הכלכלית והמדינית של סין גוברת בעולם, כך גם השפעתה בסביבה האסטרטגית של ישראל. סין מבקשת אחיזה במדינות המפרציות ולאחרונה הידקה את יחסיה גם עם איראן. שי מבקש אמנם למצב את סין כמעצמה גלובלית אבל הוא אינו מעוניין בעימות.
לעוצמה הסינית, להון, לשווקים, ליכולת הייצור ולבניית התשתיות שלה יש תרומה גדולה לכלכלה הישראלית. בין כל הטוב הסיני הזה לבין האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית, בעלת בריתה החשובה ביותר - ישראל נדרשת לגיוס כל כישורי התמרון שיש בידיה.