למינויו של רמי בלינקוב למנכ"ל משרד האוצר היתה מטרה אחת עיקרית: להביא בשורה למדיניות המאקרו־כלכלית של הממשלה אחרי הקפאה מכוונת של כמעט חמש שנים, שכפה בנימין נתניהו. מי שעבר על התוכנית הכלכלית יבחין בקלות כי המשימה הזו כבר הושלמה. בלינקוב לא מתרגש מתוספת של עוד מיליארד שקלים לבריאות או לתחבורה, אלא מודד את מורשתו באוצר לפי עובי ספר הרפורמות והשינויים המבניים שישאיר: ספר עבה, רב־היקף ורב־תחומי שלא נראה כאן מאז 2003. וזו לא רק הכמות: יש כאן רפורמות שחיכו עשורים ממושכים, כמו העלאת גיל פרישה לנשים ורפורמה ברגולציה.

ישראל כץ השאיר לבלינקוב אדמה חרוכה: משרד האוצר הרוס, חלש, מפוחד וכאוטי. מאז כניסתו לתפקיד, בלינקוב החזיר לאוצר את התהליכים המקצועיים שאפיינו אותו, את עבודת המטה המסודרת ואת הדיון הפתוח. הוא מגיע לתפקיד עם תחושת שליחות, וניגש לכספי ציבור בחרדת קודש. שובה של הקורונה יאלץ אותו גם להציג עמדה חדשה, שמעולם לא התמודד מולה: עמדת האוצר נגד סגרים.

בלינקוב לא יודע להיות האיש הכמעט־הכי־דומיננטי. הוא אוהב להיות הכי דומיננטי, יש לו פתיל קצר, ואצלו הכל אישי. זה לא הפריע, ואולי אף סייע, לאישור התקציב, אבל זו רק ההתחלה: בקרוב ייפתח המו"מ עם רופאים, ויצופו ניסיונות לטרפד את הרפורמות המבניות, ואז נפגוש את הצד השני שלו. בין היתר, הוא יהיה חייב להסתדר עם הממונה על התקציבים יוגב גרדוס, הכלכלנית הראשית שירה גרינברג, והחשב הכללי יהלי רוטנברג. ימים יגידו אם הוא יצליח להתמודד עם שלל האתגרים שעומדים בדרכו ולנווט את ספינת האוצר, שסבלה מטלטלות חסרות תקדים.

אדריאן פילוט