הרבה יותר מהקסאמים מעזה ומהרקטות מלבנון, הפצצה האמיתית שיכולה לטלטל את ישראל היא מצבה של החברה הערבית־ישראלית, ובעיקר רמת הפשיעה והאלימות שמכות בה ויחסיה מול המדינה.

מבחינת התקשורת דוברת העברית, ומבחינת האזרחים היהודים, חבית אבק השריפה הזו מוטלת בצד. מדי פעם נזכרים בה (לאחרונה זה היה כשסאהר איסמעיל, יועץ שרת החינוך, נרצח בכפר ראמה), אך מהר מאוד הנושא שב ומודחק. אבל החבית הזו תמיד שם, הולכת ומחלידה ומתקרבת לפיצוץ עם כל דיווח נוסף על אישה שנרצחה בשם כבוד המשפחה, עם עוד ידיעה על קטטה המונית בין חמולות. לפי נתוני יוזמת אברהם, מתחילת השנה 79 ערבים בישראל (מהם עשר נשים) נהרגו בנסיבות הקשורות לאלימות ולפשיעה, שישה מתוכם בידי המשטרה. ב־57 מהמקרים הרצח נעשה באמצעות נשק חם.

מצב כזה לא יכול להישאר יציב לאורך זמן, וכך במאי, במהלך מבצע "שומר החומות", החבית הזו התפוצצה. רחובות הערים המעורבות, מלוד דרך יפו ועד עכו, הפכו לזירות קרב; כבישים נחסמו בידי פורעים; הצתות בתי כנסת ותחנות משטרה, כמו גם ירי חי והשלכת זיקוקים על שוטרים, הפכו לשגרה; וראינו גם זריקת בקבוקי תבערה וניסיונות לינץ' באזרחים חפים מפשע. כל זה הביא לתגובת נגד של קיצונים יהודים, שלקחו גם הם את החוק לידיים והחלו לפגוע בערבים. האלימות גאתה, המדינה הלכה ושקעה בכאוס, ולמשטרה לקח כמה ימים להתעשת עד להרגעת הרוחות.

כל זה קרה דווקא כאשר באוויר נשבו רוחות שינוי וכניסה פוטנציאלית, לראשונה — שאכן קרתה לבסוף — של מפלגה ערבית לקואליציה. אולם, רגשות הקיפוח ארוך השנים ואי השוויון, לצד גורמי פשיעה בעלי נשק זמין שניצלו שעות כושר לשחרר כל רסן, היו חזקים יותר.

דו"ח חריף של מבקר המדינה שפורסם באותם ימים תיאר את השיאים שאליהם הגיעו (עוד קודם לאירועים) מקרי הירי והרצח בחברה הערבית, ועד כמה המדינה נכשלה בטיפולה בבעיית האמל"ח הזמין והשפעתו על התרחבות הפשיעה במגזר. המשרד לביטחון פנים והמשטרה אמנם הכריזו על מלחמה עיקשת בפשיעה במגזר הערבי, ולצורך כך אף הוקם אגף מיוחד, אבל ברור שלא די בפעילות משטרתית: גם המבקר הדגיש כי כדי למנוע פיצוץ חוזר נדרשים שילוב כוחות בין־משרדי, טיפול עומק בבעיות השורש בחברה הערבית והפניית תקציבים ניכרים. זה לא רק האינטרס של רע"מ ומחמוד עבאס, אלא של מדינת ישראל ושל כל אזרח בה.

עמיר קורץ