שירה איסקוב ניצלה בשן ועין מידי בן זוגה האלים. היא לא הייתה הראשונה ולא תהיה האחרונה, ובכל זאת פניה הפצועות הפכו לסמל, והיא ושכנתה עדי גוזי, שלקחה חלק בהצלתה, היו לגיבורות. שירה איסקוב היא אישה אמיצה שעוזרת לנו לשכוח את מערכת החוק והמשפט שמאכזבת נשים, גברים וילדים שנתונים בידיהם של מתעללים.

קידשנו את גבורתה של שירה איסקוב כדי שלא נצטרך לחשוב על אריקה פרישקין, שיושבת בכלא משנת 2000 אחרי שהרגה את בן זוגה המתעלל. מערכת המשפט לא גילתה כלפי פרישקין שום חמלה ורחמים, ומוסד הנשיאות מתעלם ממנה ומבקשות החנינה שלה כבר שנים.

שירה איסקוב היא גיבורה שמאפשרת לנו לחגוג את ניצחון רוח הפרט על זוועות החיים, כדי שלא נחשוב על יונתן היילו שריצה בכלא עשר שנות מאסר מחייו הצעירים כי הרג בחירוף נפש את המתעלל שלו, שעליו דיבר בכנות מצמיתה.

כיבדנו את שירה איסקוב בהדלקת משואה, כדי שלא יכאב לנו הלב כשניזכר שדלאל דאוד ריצתה 18 שנה בכלא אחרי שהרגה את בעלה האלים, שנגדו התלוננה במשטרה שוב ושוב.

שירה איסקוב היא גיבורה ואישה אמיצה. אבל למה היא הפכה לסמל המאבק באלימות נגד נשים? זה לא כי היא ניצלה, או כי אישה הגישה לה עזרה. זה לא משום שהיא יפה או חכמה, מתוקה או נעימה. זה לא כי היא התלוננה ואחרים שמרו על שתיקה, או משום שלא התביישה או חשה אשמה. שירה איסקוב היא אייקון, אבל גם מפלט של חברה פגומה.

ויקי אוסלנדר