ארטיום דולגופיאט, אבישג סמברג ולינוי אשרם הפכו בקיץ אחד לצעירים המפורסמים בישראל. הם היו מוכרים לשוחרי ואוהדי הספורט הישראלי, אבל במיינסטרים כיכבו אנשים בני גילם בתפקידים חברתיים שונים: זמרים, משפיעני רשת, כוכבי ילדים, כוכבי ריאליטי וידוענים שהם כאלה רק מעצם ידועניותם - אנשים שאנחנו "מכירים", לפחות בשמם, אבל לא תמיד זוכרים למה.

דולגופיאט, סמברג ואשרם הפכו למפורסמים לא בזכות אינסטגרם שפונה לצעירים, טיקטוק המהפכנית, טוויטר הנישתית או פייסבוק הזקנה, אלא בזכות תחרות ספורטיבית שהיא מדיום בפני עצמו - אירוע כלל־עולמי שקורה כל ארבע שנים, מייצר שעות על גבי שעות של שידורים, ואלפי סיפורים אנושיים ורגעי שיא אנושיים, אותנטיים ולא ערוכים.

דולגופיאט, אשרם וסמברג מפורסמים ומשפיעים עכשיו יותר מכל ישראלי בן גילם, מאחר שהם הגיעו לאן שהגיעו הרחק מאור הזרקורים. הם הגיעו מהמרתפים של מרכז הספורט בהדר יוסף; מהאולם שקשה למצוא במכון ווינגייט; מהמכון שאף אחד לא מזהה מחוץ לרמלה. הם עברו תחת ידיהם של רופאים שתיקנו אותם, פיזיותרפיסטים שחיזקו אותם, מאמנים שליטשו אותם.

הם לא כוכבי אינסטנט שחוממו במיקרוגל: הם פסל משיש שפיסלו במשך 20 שנה. הם מזכירים לנו, למבוגרים ולצעירים, מהו האידיאל האולימפי.

אוריאל דסקל